שני קולות לירדן

המפתח להבנת הדילמה הירדנית בשאלת הריבונות בבקעה מצוי בהיסטוריה הארוכה של תמרוני ההישרדות של הממלכה ההאשמית.

ירדן היא אחת ההצלחות המעטות של העולם הערבי. למרות מצוקותיה הכלכליות המתמשכות, למרות המתחים הפנימיים המבניים, למרות האוכלוסייה הפלשתינית הגדולה ומשקלם הבולט של "האחים המוסלמים", הבטיחה לתושביה מאה שנים של יציבות יחסית. היא הצליחה אף שהוקמה באופן מלאכותי, בלא משאבי קיום כלכליים, לכודה בין שכנים שרובם בדרך כלל חמדנים, עוינים ואלימים ובזיקה מקוללת אל הסוגיה הפלשתינית, המאיימת עליה מבית ומחוץ. היציבות היחסית מתקיימת בזכות הממסד ההאשמי. מכל שליטי האזור, הוא היחיד המקיים זה דורות, בעקביות ובאומץ, מדיניות אחראית, במסגרת אילוצים כמעט בלתי אפשריים.

סיפורה הפוליטי של הממלכה הוא תולדות התמרונים בין העמדת פנים של תמיכה במאבק בישראל כדי לרצות את דעת הקהל, לבין המנהיגות האחראית שהיא רוצה לקיים בפועל

האילוץ הקשה מכולם כרוך במתח בין אחריותה של השושלת ההאשמית לבין הרדיקליזם ההרסני, שהביא חורבן מתמשך על החברות הערביות באזור, מאז זכו בעצמאותן. שורשיו נעוצים עמוק בהזיות הגדּולה שהציבור הפוליטי הערבי התמכר להן, ובחוסר הנכונות של החברה הערבית להירתם למפעל בנייה פנימי, שיבטיח את מקומו בעולם המודרני. הסינים סבורים גם הם שנועדו לגדולה, והם עובדים כבר דורות קשה כדי לאפשר הישגים ובכורה. הרדיקלים הערבים משוכנעים שהמעמד המוביל באזור ובעולם נגזל מהם במזימות אפלות, ויושב להם בשילוב בין אלימות פרועה לבין התלהמות חסרת כיסוי.

על רקע זה זכו לתמיכה ציבורית מגוון מנהיגים ערבים מלהיבים ולפעמים פאתטים, מג'מאל עבד אל־נאצר בקוטב האחד, דרך סדאם חוסיין ושושלת אסד ועד מועמר קדאפי, ערפאת והברברים של דאעש בקוטב השני. רוב הציבור הכלל־ערבי (בימי נאצר), ורבים בקרבו, לרבות חלק ניכר מאזרחיה של הממלכה עצמה, האשימו את ההנהגה ההאשמית בבגידה, דווקא משום שלא נסחפה להרפתקאות ההרסניות של הרדיקלים הללו. כדי לקיים את הלגיטימציה של המשטר בעיני הציבור המתלהם הזה, היה המלך אנוס להעמיד פנים כתומך בסיסמאותיו הנבובות. סיפורה הפוליטי של הממלכה הוא תולדות התמרונים בין העמדת הפנים הזו, לבין המנהיגות האחראית שירדן רוצה לקיים.

יחסי ירדן־ישראל משקפים את המתח הזה. האמיר עבדאללה קיים עם ישראל קשרים קרובים עוד בימי המנדט. 1948־ב הפעיל המלך רק למראית עין את צבאו במסגרת התוכנית הכלל־ערבית לחיסול ישראל. למעשה חתר, בהסכמתו השקטה של בן־גוריון, להשתלטות על מה שנקרא לימים "הגדה המערבית". אף שהלגיון התעמת עם צה"ל בניסיון למנוע את הקשר לשפלה, הרי בירושלים עצמה הסכימו, למעשה, ישראל ועבר הירדן לחלק את העיר ביניהן,

ִּ נאומה. לכאורה נלחם עבדאללה כדי "לשחרר את פלשתין"; למעשה היתה ישראל שותפתו, והתנועה הלאומית הפלשתינית ומצרים אויבותיו.

לולא הלחצים הכלל־ערביים והשפעתם על האליטה הירדנית, היו ישראל וירדן מכוננות שלום כבר .1949־ב בשנות ה־05 וה־06 נאלץ נכדו חוסיין לתמרן בין האינטרס המשותף של ישראל וירדן להיאבק ברדיקליזם של נאצר ושל הפלשתינים (בהנהגת אחמד שוקיירי), לבין הצורך של המלך להעמיד פנים כשותפם במאבק נגד ישראל, בשעה שהציבור בירדן עצמה התמכר להזיותיו של נאצר. תמרוניו של חוסיין אפשרו את שרידתו עד לקיץ ,1967 כאשר נאלץ להיכנע לנאצר ולהצטרף למלחמה.

אחרי מלחמת ששת הימים לא ניתן היה לממש הסדר בין ישראל לירדן, שהיה מחזיר לחוסיין את הרוב המכריע של הגדה המערבית, בעיקר משום שעד יוזמת סאדאת היה שלום עם ישראל בלתי אפשרי, אפילו תמורת כל השטח. מאז אמצע שנות השבעים ביסס אש"פ את מעמדו בעולם הערבי ובזירה הבינלאומית במידה כזו, שגם אחרי יוזמת סאדאת לא היתה ירדן יכולה להחזיר לשם את ריבונותה. בעשור הבא הכיר המשטר ההאשמי בצורך למשוך את ידיו מן התביעה לשוב לגדה, כדי להינתק מן האיום הפלשתיני על מעמדו בביתו פנימה שבגדה המזרחית.

מאז מעוניין המלך בישראל חזקה, המתמודדת עם התנועה הלאומית הפלשתינית, ומרחיקה את איומיה מממלכתו: בהתמדת השליטה הישראלית בגדה, במניעת כינונה של מדינה פלשתינית ריבונית באמת ובחציצה ישראלית בבקעת הירדן. הוא מתמרן במתח שבין הצורך האסטרטגי בכל אלה, לבין הכורח הפוליטי לומר בתרועה רמה את ההפך הגמור.