לגלות את המינגוויי מחדש
"הניו יורקר" פרסם סיפור של ארנסט המינגוויי, שמעולם לא ראה אור קודם לכן • מדובר ביהלום ספרותי המתרחש, איך לא, בים, ומעיד על גאונותו התיאורית של הסופר האמריקני המנוח
בגיליון "הניו יורקר" הקודם התפ רסם לראשונה סיפור שהיה מונח בארכיון ארנסט המינגוויי, תחת השם "בחיפוש אחר האושר". למעשה, לפי הת פתחות הסיפור זה לא כל כך "חיפוש" אלא ,pursue במובן של "רדיפה". הכותרת הזו כבר היתה בשימוש אצל המינגוויי בקובץ זיכרונות וסיפורים מאפריקה, שהחלק האחרון בהם נקרא "בחיפוש אחר האושר".
המינגוויי בכוונה בחר בביטוי זה, הל קוח מהכרזת העצמאות האמריקנית, שבה מופיע השילוש "חיים, חירות וחיפוש אחר האושר". רק המחשבה על הסיפור הנוכחי, הנפלא יש לומר, של המינגוויי ועל הער כים האלה של חיים, חירות ואושר - יכולה ללמד משהו על הפער העצום בין הימים שבהם נוסדה ארה"ב, הימים שבהם כתב ארנסט המינגוויי, ועידן המגיפה הנוכחית הכולל מהפכה תרבותית אלימה, מלווה בתעמולה אגרסיבית ושטיפת מוח.
אני חייב להודות - סיפורים על דגים
ועל דיג לא עושים לי את זה. יש כאלה שיקראו את הסיפור כהקרנה מוקדמת של "הזקן והים". אבל המינגוויי הוותיק והחסכוני יורד עליך עם דיאלוגים שהם אקשן, ולפני שאתה מבין מה קורה אתה כבר בים וכל תנועה של הדג לוכדת אותך ואתה לא יכול להינתק מתוך הקשר הפיזי שמחבר בין הסופר החזק לבין דג המפרשן הענק. באנגלית זה "מרלין", כמו ב"הזקן והים", ובמילונים הוא מופיע פעם אחת כדג חנית אבל בדרך כלל בשם "מפרשן". יש כאלה שהיו מגדירים אותו כ"דג חרב".
אני לא מכיר סיפורים רבים שנכת בו לפני עשרות שנים, שנקראים בר עננות כזו, כחוויה של קריאה ראשונית ישר מהתנור, כמו הסיפור הנוכחי של המינגוויי. לפי נכדו של הסופר, שון המינגוויי )שעשה את הקופה על פרסו מו(, היצירה היהלומית נכתבה אי אז בין 1936 ל .1956 מעניין שאף אחד לא הצ ליח לדייק את מועד כתיבתה. יש הס כמה שאירועים דומים למה שמתרחש בסיפור התרחשו ב :1933 מסע דיג עם שני ידידים מול חופי קובה, ברקע חשים בהתהוותה של עוד הפיכה שלטונית במ דינה במהלך שנות ה .30
גם אחרי כל השנים, ואחרי שכל דגי הביקורת המשוננים התנפלו על המינג וויי ולעסו אותו עד דק, ואף חצצו שיניים וירקו בזעם על המדרכת, אין מתחרים לסופר המנוח בתיאור פיזי ופסיכולוגי של אקשן. בין אם זה המצוד של הסופר עם הגב השרוף, צרוב המלח והפצעים, המושך ומושך וכורך ומושך - כמו באיזה שיר נשכח של פזמונאי ישראלי; ובין אם זה שוטר קובני אלים שהורג במכות אקדח שתיין שתקן ותמים בבר בהוואנה.
והכל כה רענן ומשיב נפש. המקלחת במלון והבגדים הטריים שלאחריה; והב חורות הנכנסות בתנופה לבר ובלי שום תיאור פיזי ניתן לדמיין את השרוולים הנ פוחים והפרחוניים לכתפיהן. ומשפט אחד קצר מתאר את האלימות שחוותה אחת מהן בעברה וכל מה שנשאר זו עקמומית קלה באף. טוב שלפעמים מישהו מוצא סיפור ישן וטוב שלא צריך להמר עליו.