אל תשכחו את מתינו בסודאן

נכון עשתה מדינת ישראל בהגיעה להסכם פשרה עם אחת המדינות הקיצוניות ביבשת אפריקה. הסודאנים הצליחו לרסן את שנאתם היוקדת כלפינו, כיהודים, בעיקר בשל בעיותיהם הפנימיות והסנקציות הכל כליות שאיימו על כלכלתם הרעועה ממילא, אחרי שנים ארוכות של תמיכה בטרור.

טיבו של ההסכם והאינטרסים של הצדדים נותחו ועוד ינותחו. אני מבקש להאיר צד אחר. אם יורשה לי לרגע להעז ולהציע פרפראזה משלי למילותיו הנצחיות והעוצמתיות של התובע במשפט אייכמן, עו"ד גדעון האוזנר ז"ל, אני מרגיש שלא לבד אני כותב את הד ברים האלה. עימדי ניצבים 4,000 קטגורים מתים בלב מחנות סודאן. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה ולזעוק כלפי חותמי ההסכם: אל תשכחו גם אותנו, היהודים שלא הצליחו לשרוד את המסע לארץ ישראל.

הפצע הזה מדמם כמעט בכל בית של יוצאי אתיופיה בישראל, זיכרונות ממחנות ההמתנה בסודאן, שהפ כו במהרה למחנות המוות של קהילה שלמה, רודפים אותנו בלילות. ארבעה עשורים בני הקהילה אומרים קדיש למתים שאין להם קבר. ארבעה עשורים יתומים ואלמנות חיים בתחושה שיקיריהם קבורים למרגלות העץ המדברי הגבוה והאבן הגדולה בסמוך למחנה אפוף העשן. חלקם מסתובבים בתחושה קשה שקרו ביהם הפכו טרף לחיות הבר.

כניעתם של הסודאנים בשל הסנקציות והכרתם בי שראל כמדינת הלאום של העם היהודי, הן ניצחון הרוח של בוגרי מחנות כמוני וכמו אלפים מבני הקהילה, שהגיעו ארצה בשלל מבצעים. אנו, בוגרי מבצע משה של שלהי שנות ה ,80 ספגנו התעמרות לא אנושית מהסודאנים רק בשל היותנו יהודים. מחנה אום רקובה בסודאן, שבו שהו רוב היהודים מאתיופיה במחצית הראשונה של שנות ה ,80 היה עבורנו מחנה מוות. ארבעה עשורים שתקנו. ארבעה עשורים התכנסנו בכאבנו. ארבעה עשורים לא הרשינו לעצמנו לפתוח את הפצע, כי היינו עסוקים מדי בייסורי הקליטה. גם לחברה הישראלית לא היה עוד כוח לעדויות הסבל של עולים חדשים. ישראל הרשמית העדיפה לראות בהעלאת יהודי אתיופיה עלילת גבורה הרואית )והיא אכן היתה כזאת(, ודחקה מן הזיכרון הלאומי את הסבל.

ערב ההסכם נזכרתי דווקא בדבריו של מנחם בגין, פותח שערי העלייה של יהדות אתיופיה לישראל, בהתייחסו להסכם השילומים עם גרמניה ההיא, ערב חתימת ההסכם בראשית שנות ה :50 "אם אשכחך חרפת ההשמדה - תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרנה, אם לא אעלה חרפת ההשמדה בראש יגוני". בגין לא הצליח לעצור את הסכם השילומים, וגם אנחנו לא מתכוונים לחבל בהסכם השלום עם סו דאן. רק בקשה אחת בפינו: אל תשכחו את מתינו. על ההסכם המתגבש לדאוג שתימצא עבורם מנוחה נכונה.

על חותמי ההסכם מצד ישראל לעמוד על כך שסו דאן הריבונית תשמור על כבוד הנספים ותשקם את האזורים שבהם טמונים יהודים בסמוך למחנות ההמ תנה, אם לא הפכו כבר שדות מרעה לרועים ותלם למגדלי תירס. המתים במדבריות של סודאן הם העבר, הם ההווה והם גם העתיד.

ארבעה עשורים בני הקהילה אומרים קדיש על מתים ללא קבר, יתומים ואלמנות חיים בתחושה שיקיריהם טמונים אי שם במדבר למרגלות העץ הגבוה ליד מחנה אפוף עשן