ערעור טורדני

מעשה באזרח נכה, ניסים שמו, שבשבעה חודשים הצטש ברו נגדו חמישה דו"חות חניה, שלושה על מדרכה ושניים בתחנת אוטובוס. אמנם היה לו תג נכה, אך אין הוא מאש פשר חניה במקומות כאלה. משנפתחו נגדו הליכי גבייה, הגיש לבית המשפט לעניינים מקומיים בקשה להארכת מועד כדי להישפט. הבקשה נדחתה. האזרח ערער לבית המשפט המחוזי, הסביר שההחלטה ניתנה בהיעדרו, שמצבו הבריאותי לקוי ושמשום כך הוא נאלץ להחנות את מכוניש תו במקומות שאינם מיועדים לחניה, ושהוא נתון בקשיים כלכליים, וביקש לבטל את הקנסות.

שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב אברהם היימן קבע שמבחינה משפטית אין עילה לביטול הקנסות. עד כאן סיפור שגרתי. אלא שהוסיף וקבע שמדובר ב"הליך סרק", שגרם לבזבוז זמן שיפוטי ולעיכוב מתדיינים אחרים המנהלים "הליכי משפט חשובים", כלשון השופט, מתח ביקורת על האזרח על כך ש"התעקש" לנהל את משפטו עד תום ולא קיבל את עצת השופט להיוועץ בעורך דין (כביכול יש לו האמצעים הכספיים לכך) או לחזור בו מערעורו, ובאופן חריג במשפט פלילי, חייב את האזרח ניסים לשלם הוצאות משפט לאוצר המדינה בסך 1,500 שקלים.

השופט בעצם נזף באזרח, בניסוח שלי: "מה אתה מטריד אותנו עם השטויות שלך?!" והוסיף לקנסות החניה קנס על כך שביקש לקבל את יומו ולהישמע בבית המשפט. בכך גם שיקף את יחסם של שופטים לערעור כאל מטרד.

האזרח ניסים הגיש לביהמ"ש העליון בקשה לערעור שני. נדיר שבקשות כאלה מתקבלות. למזלו היחסי של האזרח, ולמזלה של תדמית מערכת המשפט, את בקשת רשות הערש עור שמע לאחרונה שופט בעל רגישות אנושית. השופט יוסף אלרון עמד על כך שמדובר באדם מבוגר, במצב בריאותי לא טוב, שמתקיים מהכנסתו הצנועה מהביטוח הלאומי בסך 2,200 שקלים, וכתב את הדברים היפים הבאים: "הטלת הוצאות משפט על המבקש, שאינו מיוצג, אך משום שלא מצא ממש בטענותיו, די בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור )...( זאת, בין היתר לנוכח האינטרס הציבורי שבמיצוי זכותו של הנאשם להליך הוגן, בחשיבות הרבה הגלומה בהימנעות מהרשעת חפים מפשע, ובצורך לאפשר לנאשמים להעלות את טענותיהם בלא מורא". השופט אלרון ביטל את הוצאות המשפט שבהן חויב האזרח.

זוהי הזדמנות לעמוד על כך שיחסה של מערכת המש שפט הישראלית לזכות הערעור של מורשע הוא בעייתי. חולה פנה לרופא שהמליץ על ניתוח. החולה פנה לרוש פא שני וביקש חוות דעת שנייה. הרופא השני נטל את שכרו, אך חס על זמנו, נמנע מלבדוק את החולה, הסתפק בעיון בחוות הדעת הראשונה וקבע שהיא נכונה. בנעלי החולה, האם לא הייתם חשים מרומים?

מתכונת הערעור דומה. לפי הלכת בית המשפט העש ליון, בערעור עוסקים בעיקר בשאלות משפטיות ובדרך כלל לא מתערבים בממצאים עובדתיים שקבע בית המש שפט הראשון. הלכה זו, המכונה "הלכת אישההתערבות" ושאפשר לכנותה "הלכת אישההתאמצות", מעקרת את הערעורים. אם הורשע חף מפשע, נדיר שהדבר נובע מטעות בפרשנות החוק, ושכיח שהדבר נובע מטעות בקביעת העובדות: השופט האמין לעד ששיקר, לא האמין לנאשם דובר אמת, קיבל ראיה שלא נכון היה לקבלה, או נתן משקל גדול מדי לראיה חלשה.

כשאין נכונות של שופטי הערעור לבחון לעומק את הממצאים העובדתיים, יכולתם לתקן עיוותי דין חלשה, ולא פלא שכמעט כל הערעורים נדחים. אמנם טוענים שמערכת המשפט עמוסה מכדי לדון במהלך הערעור גם בעובדות, אך ראשית, יש שיטות משפט באירופה שבהן מקובלת "שיטת הערכאה הכפולה", בתי המשפט בודקים בערעור גם ממצאים עובדתיים שנותרו במחש לוקת, והמערכת אינה קורסת; ושנית, במדינה הלוקה בפליליותשיתר כישראל, עדיף אם מלכתחילה יינקטו פחות הליכים, ובכך יוקל העומס על השופטים ותגדל חירות האזרחים.

חולה מבקש חוות דעת שנייה מרופא, וזה, במקום לבדוק את החולה, מסתפק בעיון בחוות הדעת הראשונה וקובע שהיא נכונה. כך מתנהלים ערעורים בישראל