לחדש את הסיגד
חג הסיגד מתעתע בנו השנה, ולא רק בגלל הקורוש נה שמונעת התכנסויות. לפני כשבוע הסתלק מאיתנו קייס הדנה טקויה, אדמו"ר נטול חצר גדולה במונחי אשכנז, וצדיק גדול במונחים מזרחיים. קייס הדנה היה אחד מגדולי המנהיגים הרוחניים בדורנו. נחבא אל הכלים, איש משפחה למופת, מלא הומור עצמי, דייקן במילותיו להפליא, רועה קהילה בכל רמ"ח איבריו. איש נמוך קומה ובעל שיעור קומה ענק, שאין שני לו כבר בקהילה. הממסד הרבני והממסד הפוליטי בישראל הצליחו להוריד את מעמד הקייסים לשפל בתוך שלושה עשורים וחצי. חלק מהקייסים סייעו בהנמכת קומתם תמורת הבטחות שווא לשיש קום מצבם. מי שהיו עטרת ראשנו, רועי הצאן של אמונתנו, הפכו במהרה לכלי שרת של עסקניםשזוטא ופוליטיקאים נמוכי מוסר.
קייס הדנה היה אחרון הנפילים ואחרון הנביאים של הקהילה בישראל. יש פתגם באמהרית שאומר "הישיבה הממושכת על האבן ומות אם ואב כואבים יותר ככל שעובר הזמן". רק בעוד כמה שנים נחוש לעומק עד כמה דמותו המיוחדת תחסר לנו. מותו הפתאומי של גדול מנהיגיה הרוחניים של הקהילה מרמז על כך שדור הנפילים הולך ומתאדה מחיינו, וחושף את הבלבול, חילופי הדורות והשאלות הגדוש לות ביחס למסורת של הקהילה האתיופית בישראל.
כך גם חג הסיגד. ארבעה עשורים קהילה שלמה לא יודעת בדיוק מה עושים עם החג החשוב הזה. אמנם, כמיהתנו ותפילותינו התגשמו, הגענו לישראל, אך עדיין אלפים מבניה ומבנותיה של הקהילה עולים לבושים לבן לירושלים, לשאת תפילה המונית למש ענה ולהביע את הגעגועים העזים אליה.
בשנים האחרונות החג הזה מתעתע בנו קשות. צעיש רים מקרב הקהילה אשר נולדו בישראל, שפתם עברית רהוטה ומנטליות צברית להם, על כל המשתמע מכך, מתקשים למצוא בחג הסיגד משמעות דתית ותרבותית. ההורים שלנו, מנגד, רואים בחג הזה את גולת הכותרת במציאות חייהם בישראל. הדיסוננס בין הדור הצעיר, שמגיע לחג הזה כמפגש חברתי, לבין ההורים, הרואים בחג הזה יום תפילה מיוחד על עצם התגשמות חלום האבות, יוצר חוסר ודאות לגבי עתידו ונחיצותו של החג במתכונתו הנוכחית.
אני מעריך מאוד את ההתעקשות של חלק ניכר מבני הקהילה לדבוק במתכונתו של החג, כפי שנחגג בגלות בקרן אפריקה. אין משפחה אתיופית שלא נוצרת זיכרונות על ההכנות שהיו עורכים ההורים בטרם החלו לצעוד יחפי רגליים ליום סיגדם. המונים היו מתכנסים מכל קצות הכפרים הנידחים ומטפסים כאיש אחד אל ההר הכי הגבוה, הר נבו שלהם, מבקשים להתקרב ככל האפשר לאלוהים כמשה, משתחווים ונוגעים בדמיונם בקירות עיר הקודש ירוסלם.
הערגה לעבר מובנת, אבל עלינו להתאים את החג הזה למציאות חיינו. ההתכנסויות ההמוניות פעם בשנה על הטיילת המשקיפה לעיר העתיקה בארמון הנציב בירושלים לא יחזיקו מעמד בעוד שני עשורים, אפילו פחות. בני דורי, אלה שצמחו ממצולות הקשיים החבש רתיים והפכו במהרה למשכילים, אקדמאים, אינטלקש טואלים, מוכרחים למצוא את שביל המשי בין העבר, ההווה והעתיד, ולחדש את החג. למען הדורות הבאים, עלינו לדעת להתאים את החג החשוב הזה למציאות החיים בישראל.
אם לא נתאים את החג הזה למציאות חיינו, ההתכנסויות השנתיות על הטיילת המשקיפה לעיר העתיקה בירושלים לא יחזיקו מעמד בעוד שני עשורים, אפילו פחות