שש נשים, געגוע אחד
כשרחל שליטא ניגשה לכתוב את ספרה, המתאר יום אחד בחייהן של ישראליות לשעבר, היא חשבה על חוויית ההגירה, המקושרת תדירות לאשמה ● "גדלנו על זהות מוחלטת בין ישראל, עברית וישראליות", היא אומרת ● בראיון היא מספרת על הצלחת הספר בצרפת, ומה גרם לה להתחיל לכתוב רק בגיל
הטילה עלינו אחריות ואשמה. נדמה לי שהיום זה אחרת, וכבר אפשר להיות ישראלי ואפשר לכתוב עברית גם מחוץ לישראל. כמו כתב העת 'מכאן ואילך', שיוצא בין פריז לברלין ושהכותבים שלו לא מתגוררים בישראל. אני חושבת שיש בזה סי מנים לנורמליות".
שליטא טוענת ש"לא כותבים מספיק על חוויות ההגירה של יש ראלים. בסך הכל זאת תופעה מאוד משמעותית היום. גם בספרים של מאיה ערד, למשל, מדינת ישראל היא עדיין מרכז. עבור הדמויות שלי, מדינת ישראל שייכת לחוויות היל דות, אבל היא לא מוקד משיכה אמי תי. ועם זאת, למרות שהספר עוסק בהגירה, הרבה מהקוראים הישרא לים שלו לא שמו לב לזה. הרבה מה קוראים הישראלים דיברו איתי על עניינים פסיכולוגיים של הדמויות - בכלל לא דיברו איתי על הגירה. את הפיל הם לא רואים, כאילו הם עיוורים לנושא הזה. כנראה זאת נקו דה כואבת". הראשון שהוא תרגם לצרפתית, בכוחות עצמו )וש ליטא, דוברת צרפתית, עברה על התרגום שלו(. כאשר כתבה את ספרה השני, היא שלחה לו את הספר עוד במהלך העבודה עליו, וכך הוא הספיק לתרגמו עוד לפני שיצא בעברית. על עטיפת "דובים ויער" מצוטטים שבחים משלל עיתוני צרפת שהס פר בגרסתו הצרפתית כבר הספיק לקבל, ואולי גם הפרסום הכפול של הספר בעברית ובצרפתית הוא במי דה מסוימת טבעי בספר שעוסק בה תרופפות הקשר ההכרחי לישראל. שליטא לימדה במשך שנים חינוך לאמנות במדרשה לאמנות בבית ברל, והתחילה לכתוב רק בגיל .54 "התחלתי לכתוב במקרה. לא כל חיי רציתי להיות סופרת. זה הת חיל כשמישהו שאל אותי - וזאת שאלה שנשאלתי הרבה לפניו, אבל באותו רגע היא פעלה אצלי אחרת - למה קוראים לי רחל. עניתי לו את התשובה שידעתי: זאת היתה אחותה של אמי, שנספתה בשואה. אבל השאלה גרמה לי להתע ניין מי היא היתה. מצאתי מכתבים שלה, ואנשים שגרו באותה עיירה, ולאט לאט בניתי את דמותה. "ידעתי שקצת לפני המלחמה היא נסעה לאמ ריקה, לאחיה שגר שם עם משפחתו, וחודש לפני פרוץ המלחמה הוא החזיר אותה לווילנה - הוא שכנע אותה לחזור, בנימוק שהיא משתעלת והוא לא רוצה שהיא תדביק את הילדים הקטנים שלו. היא חזרה לאירופה ונספתה ביערות פונאר, ואמא שלי הפסיקה לדבר עם אחיה. שאלתי את עצמי מה היה שם, למה היא חזרה, וכבר לא היה את מי לשאול. אספתי הרבה חומרים, וכשהצטבר קלסר עבה הלכתי ללמוד מחזאות כדי לעשות מזה מחזה. הייתי אז בת ,54 לפני כן לא כתבתי כלום. המח זה שכתבתי בסופו של דבר )"רוחקה", (2008 היה הגרסה הבדויה שלי למה שקרה, אבל אם תשאלי היום את בני המשפחה שלי, ברור לכולם שזה מה שאכן אירע".
סוף בלי סוד
גם "דובים ויער" הוא לא אוטוביוגרפי. "שש הנ שים שכתבתי עליהן לא קיימות. אבל אני לא יכולה לומר שהן מומצאות, כי אני ממש רואה אותן, אני שומעת אותן מדברות. הסיפורים מתחילים הרבה פעמים מסיטואציה מציאותית שמעוררת אותי לכתוב, ואז אני שואלת איך הדמות הגיעה למצב הזה, ומכאן מתחילה לכתוב - מה שיוצא רחוק מאוד מהמקור. למשל, אחת הדמויות, שלובשת מעיל ירוק דווקא להלוויה של בעלה, בסביבה שמאוד מקפי דה על קודים מהסוג הזה, היא דמות מציאותית, אבל בסופו של דבר הפכה למישהי אחרת לגמרי, עד כדי כך שגם היא עצמה לא זיהתה את עצמה כשקראה את הספר". מה יוצר את החיבור בין ששת הסיפורים? "רציתי לתאר יום אחד בחיי שש נשים. אני באה מאמנות פלסטית, ובציור את יכולה לראות שש נשים באופן סימולטני. הספרות, לעומת זאת, היא ליניארית. צריך לכתוב על דמות אחת, ואחר כך על אחרת. יש כמובן טכניקות סיפוריות שאנחנו מכירים מהטלוויזיה, ששוברות את הסיפור - ואז קופצים מאירוע לאירוע, ממשפחה למשפחה - אבל רציתי לשמור על הקצב הספרותי של הדברים, לתת לכל דמות להתפתח בקצב שלה". הסיפורים שלך לא מרכיבים יחד פאזל אחד. "לא. יש ספרים אחרים, שבהם מתוך סיפורי כל הדמויות מתפענח בסופו של דבר סיפור אחד. אבל אצלי לא מתגלה בסוף איזה סוד. כמו שאמרו לי באחת ההוצאות שבהן דחו את הספר: 'זה פרום'. וזה בכוונה פרום".