לצייר עלה על הקיר

ייתכן שהמילה המתאימה ביותר לתיאור הספר "ארבע מדברות ואחת שותקת" מאת גבריאלה אביגור רותם, היא "מר שימה". זו יצירה מרשימה בבניית הדמויות שלה – מארג של חמש נשים שחייהן כרוכים אלו באלו, בשלל הרפרנסים התרבותיים המצ ביעים על עולם עשיר, במנעד הרחב של היבטים הזוכים להתייחסות בחייהן של החמש, בעומק הרגשי שהולך ונבנה בין הקוראים לדמויות. נראה כי מאחורי הספר יש תכנון ארכיטקטוני מדוקדק, וכל פרט ופרט בו נחוצים.

סיפור חברותן של גילדה, תלמה, דרורה, ורדה ויפה, מנ עוריהן ועד לשנות ה 70 לחייהן, ניזון במידה רבה מהמתח שבין הנטייה האנושית להתרפק על העבר ולצבוע אותו בצבעים נוס טלגיים, לבין תהליך בלתי נמנע של התפכחות והטלת ספק באופן שבו אנו זוכרים את מה שאירע. בין חמש הנערות-נשים היו רג עים יפים וגם כאלה שפחות, וכעת, משדרורה הלכה לעולמה והן נותרו ארבע, עולים וצפים על פני השטח רגשות שהודחקו, תובנות שהבשילו לגבי החברות ארוכת השנים, וגילויים חדשים, החושפים סודות ושקרים שבכוחם להחזיק חברות או למוטט אותה.

באופן נוגע ללב, החמש עשו מאמצים רבים על מנת שלא להניח לרגשות הקנאה והתחרותיות לחבל ביחסיהן: "נשבענו לעולם לא לדבר לא על הבעלים ולא על צאצאים, להימנע מלעורר שדים ומלדרוך על מוקשים רגשיים... זה התחיל בהשוואות בין הישגי התינוקות, מי יונק כמה, מי עלה במשקל, מי כבר זוחל, כבר מתיישב, כבר עומד, מי התחיל ללכת". הדוברת, גילדה, מציינת כי התמזל מזלה להיות אם לבנות, בעוד שלח ברותיה נולדו בנים, משום שהדבר אפשר למתן את ההשוואה בין הילדים והצלחתם. אך ההש וואה בין החברות לבין עצמן היא בלתי נמנעת, כיוון שכל אחת מהן מתעצבת אל מול האחרות, המשמשות לה כנקודת התייחסות.

אביגור רותם מעניקה לכל אחת מהדמויות ייחוד משלה, וגם עומק ומנעד עשיר של מא פיינים. כיוון שניכר כי יש לה המיומנות הדרושה, מסקרן לחשוב כיצד היה נראה ונחווה הספר לו היה נכתב באופן פוליפוני, כלומר - כאשר יש חמש דוברות והן מתחלפות ביניהן, מספרות כל אחת את הסיפור מבעד לעיניה שלה.

אחת התובנות היפות והנוגעות ללב בנוגע לחמש הנשים היא שיש לראות נשים בגיל מבו גר )וגם גברים( לא רק כמי שהן היום, אלא כמי שהיו כילדות, כנערות, כנשים צעירות, ובת

חנות רבות ושונות בחייהן. האדם הוא מכלול שלא ניתן לרדד ולשטח לכדי מי שהוא בנקודת זמן אחת. זה אולי נראה מובן מאליו, אך בחברה שפעמים רבות חוטאת בתפיסה מקטינה ובל תי מכבדת כלפי אנשים בעשור השמיני ומעלה לחייהם ורואה בהם מי שחייהם מאחוריהם, זהו טקסט משמעותי שמדגיש כמה תפיסה זו רחו קה מן האמת.

סרט דוקומנטרי שנעשה על החמש, שתחילתו בחצאי אמיתות ובמעין סיפור כיסוי, מעלה שאלה שמסקרנת רבים מאיתנו - מה יאמרו עלינו? איך יסכמו את מי ומה שאנחנו? והאם זה בכלל אפשרי לעשות זאת? "סהרה נדלקת: איזה סיפור! בחייה אנחנו רק סיפור, נושא לסרט דוקומנט רי, היא תרצה עליו בחוג לקולנוע או בסינמטק, נשים כל כך נחמ דות, היא תגיד עלינו, הן היו פעם להקת דוגי"ת, מישהו שמע עליהן? נו, טוב, הן פעלו בשולי הסצנה, נתקלתי בסיפור שלהן במקרה".

דבר המעיב על חוויית הקריאה הוא הכתיבה במשפטים ובפסקאות ארוכים, עם מעט נקודות. כתי בה זו אמנם תואמת את דחיסות התחושות, המחשבות והאירועים, אך היא אינה מיטיבה עם היצירה. דווקא משום שמדובר במנעד רחב של דמויות והתרחשויות, ובשורה ארוכה של סוגיות למחשבה שהספר מעורר אצל הקוראים, יש צורך בארגון הטקסט באופן שאינו מקשה על הקריאה.

שני חלקי הספר נקראים בהתאמה "העלה" ו"הקיר". שילוב זה מרפרר ל"העלה האחרון", סי פורו של או. הנרי. במרכז הסיפור ניצבת ג'ונסי, חולה בדלקת ריאות, המתבוננת ממיטתה בעץ המטפס על קיר לבנים, שעליו נושרים בשלכת, והיא סבורה שכאשר העלה האחרון ינשור, היא תמות. כל עלי העץ נשרו בזה אחר זה, מלבד עלה אחד, אחרון. ג'ונסי התחזקה והחלימה, אך השכן שלה ושל חברתה נפטר כעבור זמן קצר. לאחר מותו, התגלה כי ניגש בלילה קר וגשום וצייר את אותו עלה אחרון על קיר הלבנים, וכך חלה.

ב"ארבע מדברות ואחת שותקת", את תפקיד העלה המצויר ממלאת חתונה שעתידה להתרחש, ותלמה החולה מצפה לה. הבחירה הספרותית הזו טוענת את הטקסט במשמעויות נוספות, מהווה דוגמה אחת מני רבות לבחירה מוצלחת מאוד של רפרנסים תרבותיים ותומכת בתחושה ההולכת וגוברת לאורך הקריאה, שמדובר ביצירה לא רק מרשימה מאוד, אלא גם כזו שיש בה הרבה לב.