חובבי הקולנוע, קבלו
בסוף השבוע נפתח פסטיבל הקולנוע בירושלים, אחרי שנדחה שוב ושוב בגלל הקורונה ● הפסטיבל, שנערך במתכונת מקוונת, יימשך עד 20 בדצמבר ● קבלו חמש המלצות צפייה
"אבי המשפחה"
אחרי דחיות חוזרות ונשנות בשל הקורונה, נפתח בסוף השבוע פסטיבל הקולנוע בירושלים במתכונת מקוונת, ויימשך עד 20 בדצמבר. השנה אין צורך לעלות לבירה כדי ליהנות מסרטי הפסטיבל, ובמרחק קליק אחד תוכלו לצפות בסרטים. קבלו המלצות על חמישה סרטים מתוך התוכנייה הבינלאומית העשירה (שניתן למצוא באתר הפסטיבל), שכדאי לשים אליהם לב.
הסרט העלילתי הטוב ביותר שראיתי בינתיים מתוך ההיצע הבינלאומי של הפסטיבל הוא סרט מסע סרבי על אב מיואש וחסר כל, שחוצה את המדינה ברגל כדי לשכנע את רשויות הרווחה בבלגרד להשיב לו את ילדיו. בהתבסס על מקרה אמיתי, הבמאי סרדן גולובוביץ' מגולל מעשייה אנושית ואפקטיבית שמצליחה לזעזע, להכעיס ולרגש. הדרך אינה משעממת לרגע, גוראן בוגדן עושה עבודה ראויה לשבח בתור האב המסור, והתסריט החכם משכיל להותיר את הצופים עם תקווה מבלי לוותר על האמינות. לא קשה להבין מדוע "אבי
"זאפה" "היא תמות מחר"
המשפחה" זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין האחרון. הסיכויים שהוא לא יכבוש את ליבכם שואפים לאפס.
המוזיקאי הגאון פרנק זאפה, שהלך לעולמו 1993־ב בגיל 52 בלבד, זוכה לפורטרט תיעודי מחמיא ורציני בסרטו של אלכס ווינטר (שמוכר בעיקר כביל מסרטי "ביל וטד"). החומרים הנדירים שנשלפו מתוך הארכיון העצום שהותיר אחריו זאפה, והראיונות עם האנשים ששיתפו איתו פעולה, מספקים הצצה מרהיבה אל חייו של אדם אובססיבי, מרוחק ולא נחמד במיוחד, שבילה כל רגע על פני כדור הארץ בכתיבה, נגינה והקלטה. אך איכשהו, אף שהסרט מרתק, הוא לא מצליח להיות לגמרי מספק. כנראה שצריך יותר משעתיים כדי לפצח את אישיותו ואת יצירתו של הטיפוס החד־פעמי הזה. עדיין מומלץ מאוד עבור מי שאוהבים את המוזיקה שלו.
דרמת המדע הבדיוני הקטנה הזאת, שמתחקה אחר וירוס שגורם לאנשים לאבד את תאוות החיים ולהשתכנע שהם עומדים למות בתוך כמה שעות, יצאה למסכים בארה"ב בראשית ,2020 והפכה לרלוונטית במיוחד עם פרוץ הקורונה. מצד אחד, זהו סרט אווירתי, משונה ומהפנט שאינו חושש לגלוש למחוזות סוריאליסטיים ומסויטים. אך באותה הנשימה, קייט לין שייל, שמככבת בתפקיד הראשי, מגישה הופעה עצובה ונוגעת, שדואגת לכך שהחרדה שהיא חווה נותרת בתחומי העולם האמיתי. כתוצאה מכך, "היא תמות מחר" הוא משהו שלא רואים לעיתים קרובות: סרט אימה שמצליח להיות גם מפחיד וגם מעורר הזדהות. לא תשכחו אותו במהרה. איימי סיימץ כתבה וביימה.
"ויליאם פרידקין על 'מגרש השדים'"
אף שאיני מעריץ גדול של סרט האימה הקלאסי "מגרש השדים", הסרט התיעודי הזה, שבו הבמאי ויליאם פרידקין מגיש מונולוג אחד ארוך על אודות סרטו הידוע ביותר, פשוט הדביק אותי לכיסא. אנקדוטות, סודות מקצועיים, ניתוחים אמנותיים, מקורות השראה, לכלוכים, רכילויות - פרידקין בן ה־58 מתחיל לדבר ולא עוצר. הוא אמנם אינו חוסך מעצמו מחמאות (תוך כדי שהוא מתעלם במופגן מפרטים פחות מחמיאים בביוגרפיה שלו), אך בזכות התשוקה האדירה שבה הוא מדבר על יצירה, על קולנוע ועל אמנות באופן כללי, שווה לספוג את זה. בתור בונוס משעשע, הטון וסגנון הדיבור של פרידקין גם מאוד מזכירים את אלה של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, כך שאפשר לעצום את העיניים לרגע ולדמיין כיצד מנהיג העולם החופשי מלהג על משיחות המכחול של קלוד מונה לשם שינוי. חוויה מעניינת בהחלט.
"קובריק מאת קובריק"
בניגוד לסרט על פרידקין, הסרט התיעודי הנ"ל - שמתבסס על ראיונות ישנים שסטנלי קובריק העניק לעיתונאי צרפתי - חיוני הרבה פחות. מובן שתמיד כיף לצלול שוב אל תוך עולמו המופלא של הבמאי הפרפקציוניסט והמתבודד, ולבקר פעם נוספת בסצנות בלתי נשכחות מסרטיו הגדולים, אך אף שנהניתי מהצפייה, הבמאי גרגורי מונרו לא מציע נקודת מבט מקורית או מעמיקה במיוחד על האיש, והחומרים שנחשפים כאן לא באמת מלמדים אותנו משהו שלא ידענו. בשורה התחתונה, דוקו במשקל נוצה. עד כדי כך שאפילו הסרט על פרידקין חידש לי יותר על קובריק מאשר הסרט על קובריק.