התקווה האולימפית
החלטה מעניינת קיבלה היחידה לסס פורט הישגי של הוועד האולימפי - להחזיר את הספורטאים להתחרות באמצע עונת הקורונה. אליפויות אירופה השונות לא היו משופעות בכוכבים, ורוב המדינות שהבטיחו את מקומן במשחקים האולימפיים לא מתחרות ולא שולחות נציגים לתחרויות בשל הפחד שיידבקו בנגיף.
בישראל החליטו כן לשלוח את הצמרת שלנו, מתוך מחשבה שהוואקום הזה יכול לעלות את הביטחון, ליצור הרתעה מול מתס מודדים אחרים בענפים השונים, ולהזרים את המערכת גם אם איש אינו יודע עדיין אם המשחקים האולימפיים בטוקיו 2020 יתקיימו או לאו.
ההחלטה הזו התבררה כנכונה ומוצס לחת, ולא רק כדי לעלות את המורל הלאומי השפוף. אלא כי בכאוס הכללי ששורר בספורט האולימפי העולמי צריך לקבוע עובדות בשטח בייחוד כששום דבר לא באמת ברור.
קחו לדוגמה את הג'ודו. דחיית האולימפיאדה היתה רעה עבור הישס ראלים. שגיא מוקי נראה כמו מדליסט בטוח, ובשס קטסשקט דיברו על מדס ליה נוספת שאפשר יהיה אולי "לגנוב". אחד השס מות שהועלו הוא של פיטר פלצ'יק (עד 100 ק"ג). הדחייה הובילה לשני דברים מרכזיים: מוקי הפצוע לא מתמודד ומס כין את עצמו למשחקים האולימפיים בקיץ, בעוד פלצ'יק ניצל את הבמה כדי לפרוץ בכל הכוח. מדליית הזהב באליפות אירופה העלס תה אותו למקום הראשון בעולם ושלחה מסר ברור: הביאו אותי בחשבון בתרחישים שלכם לטוקיו. עבור פלצ'יק הפריצה היתה כפולה, מקצועית ותדמיתית: השתתפות בנינג'ה ישס ראל והפיכתו כרגע לתקווה הגדולה ביותר שלנו, לפחות עד שמוקי יחזור להיות מספר 1 בעולם בקטגוריה שלו. הסיפור של ארטיום דולגופיאט בהתעמס לות שונה, אבל דומה. הוא נפצע והתאושש, אבל נדמה היה שמדליה בטוקיו היא משימה קשה למדי. רק שאז הגיעה הקורונה, המשחס קים נדחו, ובאליפות אירופה בטורקיה, רגע אחרי שסיים את תרגיל הזהב בקרקע, דולגופיאט הביט לרגלו כדי לוודא שמדובר רק בכאבים הרגיס לים ואין זכר לפציעה הישנה. היעדרותם של הבכירים מהתחס רות והשליטה היפנית בענף היו אמורות לצנן את ההתלהס בות, אבל בפועל דולגוס פיאט הפך למועמד לזהב במשחקים האולימפיים, אף שייערכו ביפן. הדיבור היום בענף ברור: הישראלי חוזר עם מדליה מאחד משלושת הענפים הכי חשובים, השאלה רק באיזה צבע.