אלימות בהיכל הדמוקרטיה: על סף התהום והאנרכיה
ב־42 באוגוסט ,1814 במהלך המלחמה שהתנהלה בין ארה"ב ובריטניה, העלו הכוחות הבריטיים באש את בניין הקונגרס וזרעו הרס בכל רחבי וושינגטון. בערבו של יום רביעי שוב מצאה את עצמה וושינגטון תחת מתקפה. הפעם מצידם של אזרחים אמריקנים תומכי הנשיא דונלד טראמפ, שלקחו לידיהם את החוק בעקבות דברי ההסתה של הנשיא, שהמשיך לקרוא תיגר על הליך הבחירות ותוצאותיו ותקף גם את נאמנו סגן הנשיא מייק פנס, שסירב לתביעתו לבטל את הכרעת חבר האלקטורים.
1972־ב היתה זו הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית במתחם הווטרגייט בוושינגטון. פריצה שהיתה יריית הפתיחה לניסיונו של הנשיא ריצ'רד ניקסון לשבור מוסכמות וכללי משחק בדמוקרטיה האמריקנית. המהלך הפך לטרגדיה יוונית בעקבות הסתבכותו חסרת המוצא בפרשת טיוח ושיבוש החקירה. בסופו של דבר, נאלץ ניקסון להתפטר בבושת פנים וזאת לאחר שהמערכת החקיקתית והמשפטית יצרו חומת אש וסתמו את הגולל על מאמציו לקעקע את יסוד ההוויה, המורשת והתרבות הפוליטית האמריקנית.
בזמן שמהלכיו של ניקסון נעשו מאחורי הקלעים ובחדרי חדרים, מאבקו של הנשיא טראמפ כנגד המוסדות והתהליכים, שלאורם התנהלו הבחירות לנשיאות, היו גלויים, בוטים ומתריסים. התוצאה, כפי שהעולם כולו הזדעזע לראות, היתה ההתפרצות האלימה של האגף הרדיקלי מקרב מחנה תומכיו, אל תוככי היכל הדמוקרטיה האמריקנית וסמלה המובהק ביותר - מתחם הקונגרס שבגבעת הקפיטול.
חודשיים של טענות
לית מאן דפליג שהשתלטות עוינת ואלימה זו על בית המחוקקים היא רגע השפל העמוק ביותר בתולדות נשיאותו של טראמפ. היא מהווה תמצית מזוקקת של דפוס התנהלותו מאז הוכרע לחובתו המרוץ לבית הלבן. שכן, בניגוד למסורת הפוליטית המושרשת היטב, סירב הנשיא ה־54 לקבל את דין הבוחר, ובמשך יותר מחודשיים המשיך לטעון בעקשנות שהבחירות זויפו ושהניצחון נגזל מידיו.
לא זו בלבד שדפוס פעולה זה שיבש את העברתו התקינה והמסודרת של הגה השלטון לממשל הנכנס, אלא שהוא החריף עוד יותר את הקיטוב והשסע הפוליטי והאידיאולוגי, המהווה קו אפיון בולט של עידן טראמפ. יתרה מזו, טיעוניו הגורפים, אך חסרי הביסוס, של הנשיא על אודות הקנוניה האפלה שנרקמה כדי להטות את תוצאות הבחירות ולשלול ממנו ארבע שנים נוספות במשרד הסגלגל, יצרו תחושה של ניכור וטינה כלפי המוסדות והמערכות השלטו־ ניות דווקא בקרב צאן מרעיתו במדינת ג'ורג'יה.
שכן רבים מהם הגיעו למסקנה שאם המשחק היה אכן מכור מראש, הרי אין תועלת בהשתתפותם בסיבוב השני של הליך ההצבעה. כך קרה שבעוד המפלגה הדמוקרטית השקיעה מאמצים אדירים בגיוס ובהרחבה של מחנה תומכיה בג'ורג'יה, ברצועה החקלאית, המהווה בסיס התמיכה המוצק ביותר בטראמפ, השתררה לאחרונה אווירת נכאים המהולה באדישות. התוצאה הישירה מכך היתה ניצחונם של שני המועמדים הדמו
קרטים בסיבוב השני של הבחירות לסנאט בג'ורג'יה, שהפך באבחה אחת את המפלגה הדמוקרטית לסיעת הרוב בפועל בסנאט, ובכך יאפשר לביידן שוליים רחבים ליוזמות חקיקתיות, ללא חשש ממהלכי סיכול רפובליקניים.
עם זאת, ומבלי להמעיט כהוא זה מחומרתם של מחזות האימה שנשקפו מבין כותלי בית המחוקקים, יש להדגיש שכמו בפרשת ווטרגייט בשנות ה־07, כך גם הפעם עמדה המערכת המוסדית והממלכתית בפרץ. במילים אחרות, היו אלה דווקא בכירי המפלגה הרפובליקנית ונאמניו של הנשיא, דוגמה סגנו מייק פנס ויו"ר סיעת הרוב הרפובליקנית בסנאט מיץ' מקונל, שסימנו עבורו את הקו האדום, שאותו אסור לבית הלבן לחצות. בכך אותתו בכירי המפלגה שנאמנותם לחוקה ולמורשת האמריקנית חזקה יותר מנאמנותם לנשיא, והציבו בכך חסמים בלתי עבירים למרחב התמרון והפעולה הנשיאותיים.
טראמפ השלים עם הפסדו
ואכן, טראמפ קלט והפנים את האיתותים מכיוון מחנהו, ולראשונה השלים הלכה למעשה עם הפסדו והבטיח להעביר את הנשיאות ליורשו באופן מסודר. בכך חגגה, אפוא, הדמוקרטיה האמריקנית את ניצחונה, גם אם במחיר כבד.
ייתכן גם שמעז ייצא מתוק בהקשר נוסף. העובדה שהמערכת הפוליטית מצאה את עצמה שלשום על סף התהום והאנרכיה, עשויה להוות קריאת השכמה עבור המפלגה הרפובליקנית לשידוד מערכות ולבנייתו של דור מנהיגותי חדש, פרגמטי ובעל מוכנות לפשרות, שיעשה מאמץ לפרוץ לקהלי יעד חדשים (בעיקר בקרב קבוצות מיעוט) שיהיו מוכנים להתנתק מהשיח הלעומתי והמקטב שאפיין את תקופת טראמפ.
העובדה שהנשיא הנבחר מהווה ביטוי צרוף של הפוליטיקה האמריקנית הישנה, המעוגנת בעקרונות הפשרה והקואליציה הדו־מפלגתית, עתידה לתרום אף היא לניתובו של השיח הפוליטי והליך החקיקה אל מסלול הרמוני ושיתופי יותר. ימים יגידו אם תחזית זו אכן תתממש.
ההשתלטות העוינת והאלימה הזו על בית המחוקקים היא רגע השפל העמוק ביותר בתולדות נשיאותו של טראמפ