אמנות מבית טוב
רותי זלצמן מעידה על עצמה כמי שמציירת "את מה שיש לי בנשמה", בקי מבורך איבדה את כל ציוריה בשריפה, ודווקא משם יצאה לדרך חדשה של שלל יצירות ותערוכות בדיור המוגן מעודדים אמנות ונותנים לדיירים את כל האמצעים לבטא את עצמם מתי ואיך שרק מתאפשר "אנחנו מרגישים שיש לנ
בוחצי קי מבורך מתגוררת כבר שמונה שנים
בבית בפרוטיאה בהר, ומהיום הראשון היה ברור לה שגם שם היא תמשיך במה שהיא אוהבת לעשות יותר מכל. "אחד התנאים שלי היה שידאגו לי למקום לצייר ולהמשיך לעסוק באמנות", היא מספרת, "צוות הבית מצא לי כאן פנטהאוז גדול עם חדר שסגרו במרפסת והוא משמש לי סטודיו. האהבה שלי לאמנות התחילה מאז שנולדתי - תמיד ציירתי וקשקשתי ואהבתי שיש לי ביד עיפרון או מכחול וכדומה - ולא היה לי ספק שאמשיך לצייר גם במסגרת הדיור המוגן. לשמחתי, מאפשרים לי את זה ונותנים לי את כל התמיכה הנדרשת".
בקי זוכרת עד היום את קופסת הצבעים הראשונה שקנה לה אביה בילדותה, ושאיתה החלה את דרכה בעולם האמנות. "הוא עודד אותי לצייר ומאוד התחברתי לכל שיעורי הציור בבית הספר. גדלתי באנגליה ולמדתי שם במכללה לאמנות. כשעלינו ארצה פגשתי את בעלי, וכשהתחתנו הוא ידע על האהבה שלי לציור ועזר לי להירשם למכון אבני לציור ולאמנות. ביום עבדתי ולאחר מכן למדתי במשך ארבע שנים, חמש פעמים בשבוע מארבע עד עשר בלילה. בעלי נתן לי כתף ותמך בי כל הזמן. סיימתי בהצטיינות וקיבלתי שתי מלגות.
"המשכתי לצייר ולעבוד במקביל, ונכנסתי לבית ברל, שם הוצאתי תעודת הוראה באמנות. לאורך השנים גם התנדבתי הרבה מאוד עם אנשים מוגבלים למיניהם במסגרת ריפוי בציור, וזו היתה תקופה מעניינת מאוד. כשיצאתי לפנסיה מוקדמת הוצאתי תעודת הוראה גם במכללת תל אביב־יפו, למקרה שארצה לפתוח סטודיו משלי".
אהבה שלא נגמרת
במהלך השנים אספה בקי עשרות ציורים. רובם היו מאוחסנים אצל אחותה שהתגוררה במושב שורש ליד ירושלים, ולמרבה הצער לפני קצת יותר מ־02 שנה הם נשרפו, כמו הבית כולו, בדליקה הגדולה שהשתוללה באזור. "כל התקופה האמנותית שלי נמחקה ברגע אחד", היא מספרת, "חשבתי עם עצמי מה עושים והחלטנו שאנחנו משקמים את עצמנו. התגוררתי אז בהרצליה ובעקבות המקרה עברנו לשורש, ועל האפר של המקום בנינו את ביתנו החדש. פתחתי סטודיו משלי, וסגנון הציור שלי השתנה מאז אותו מקרה. הרגשתי שקפצתי כמה דרגות בעקבות אובדן הציורים הישנים. לימדתי הרבה מאוד שנים בסטודיו שלי, התחלתי לעשות המון תערוכות של הציורים החדשים.
"גם בדיור המוגן המשכתי ליצור. אמנם בתקופת הקורונה הורדתי מעט הילוך, משהו נסגר בי מבחינה יצירתית, אבל במקום זה עזרתי בכל מה שרק צריך לאנשים פה בבית. אני מרגישה ויודעת שאחזור לזה, אני באמצע פרויקטים שאשלים, אבל בקצב אחר. אמנות היא אהבה שלא נגמרת".
אורית מאור, מנהלת התרבות בפרוטיאה בהר, מציינת כי דיירים העוסקים באמנות, כמו בקי, הפכו כבר לחלק בלתי נפרד מהמרקם התרבותי של הבית: "אנחנו מעניקים לאמנים מקרב הדיירים את כל הפתרונות כדי שיוכלו להמשיך להביא לידי ביטוי את כישרונותיהם. זה יכול להיות סטודיו בבית כמו אצל בקי באמצעות סגירת מרפסת או חדר, יש דייר אחר שהוא נגר מקצועי שהקצינו לו חדר עבודה קטן אצלנו כדי שיוכל להמשיך ליצור. יש גם דיירים אמנים שיוצאים החוצה כדי להמשיך לעסוק במה שהם אוהבים. האמנים אצלנו גם תורמים מעצמם, והשבוע למשל, בגלל הסגר, לא הגיע המדריך לאחד מחוגי האמנות, אז בקי התנדבה להעביר את השיעור. כולם הרוויחו - היא היתה מאושרת מכך שהיא חזרה למקורות כמורה לאמנות, והדיירים נהנו ממנה ומהניסיון שלה.
"אנחנו עושים תערוכה בבית. יש לנו כאן את מסדרון התערוכות שבו בכל פעם נותנים במה לדייר אחר, לקבוצת דיירים או לחוג מסוים. המקום מעודד מאוד אמנות ונותן לדיירים לבטא את עצמם".
אמנות בימי קורונה
אצל רותי זלצמן, ציירת המתגוררת בבית בנורדיה מרשת מגדלי הים התיכון, האמנות היא עניין משפחתי. "הנכדה הגדולה שלי מסיימת עכשיו תואר שני באמנות, והנכדה הקטנה כבר שלחה תמונה לתערוכה במוזיאון. יש לי נכד בארה"ב שלדעתי הוא גאון בציור. הוא שם את העיפרון על הנייר ובמשיכה אחת מסיים ציור מרשים מאוד. מכל צד במשפחה קיבלו את הגנים מהסבתא. גם אבא שלי צייר יפה מאוד, ואני יודעת שהסבא רבא שלי היה מפסל בעץ, כך שהכישרון הולך דורות לאחור. אחד הדברים המצחיקים זה שכאשר שואלים את הבת שלי מה זיכרון הילדות הכי חזק שלה, היא עונה 'אני זוכרת את הריח של הטרפנטין מציורי השמן של אמא, שהיתה עומדת במטבח ומציירת'".
רותי אומרת כי "אמנות זה משהו בנשמה - או שיש לך את זה או שאין לך את זה". היא מעידה על עצמה כי אינה מתיימרת להיות ציירת שמוכרת כמויות גדולות מיצירותיה, אלא נותנת ביטוי למה שהיא מרגישה, ואת זה היא חולקת עם הקרובים אליה דרך הציורים.
"למדתי במכון אבני כמה שנים ותמיד ציירתי בזמני הפנוי. את התמונות שלי אני מעניקה במתנה לאנשים שאני אוהבת, לא מסוגלת למכור אותם, למרות שקיבלתי לא מעט הצעות. זה כמו הבייבי שלי, אי אפשר למכור - לכל היותר למסור לאימוץ... התחלתי מציורים של עצמים, כפי שציירים רבים מתחילים, ואחר כך עברתי לנושאים חצי מופשטים, מה שהנשמה והרוח מבקשות. "בדיור המוגן הגברתי את הקצב של הציור ואני ממשיכה להביא את עצמי לידי ביטוי, כי היו לפני כן כמה שנים שבשל אילוצים אישיים לא יכולתי ליצור. אחת היצירות המשמעותיות שלי לאחרונה נמצאת במנהרה התת־קרקעית שמחברת את הבתים יחד ומשמשת להצגת יצירות של הדיירים. יש שם ציור קיר שלי בנושא הקורונה - ציירתי את גברת קורונה יושבת על כדור הארץ בתנוחה של תפילה, כמו מבקשת שאולי נלמד ממנה משהו. בכלל, נותנים פה ביטוי לכל מי שעוסק באמנות, ואנחנו מרגישים שיש לנו את הבמה הראויה".
עדנה חלופ, מנהלת התרבות בבית בנורדיה מרשת מגדלי הים התיכון, מוסיפה על המנהרה שהפכה למעין גלריה: "אנחנו מציגים שם תערוכות יחיד של הדיירים, נותנים להם ולכישרונות שלהם במה, עם מיצג בכניסה שמספר על היוצר ועל האמנות שלו. אמנים שמגיעים אלינו מקבלים חדר או חלל שבו הם יכולים להמשיך ליצור באופן עצמאי. זה יכול להיות צייר או מישהו שמגלף בעץ או מפסל בקרמיקה. לכולם יש מקום שהוא סטודיו של ממש שהבית מקצה להם. אנחנו שמים דגש רב על נושא האמנות אצל הדיירים, ואנחנו יודעים כמה חשוב להם לבטא את עצמם.
"בתקופת הקורונה זיהינו פריחה אצל הדיירים העוסקים באמנות. כך, למשל, באוגוסט הפקנו תערוכה שהיתה כולה מיצירות שנוצרו בתקופת הקורונה וזה היה מדהים - גם שירים, גם ציורים, גם פסלים, כתיבת שירה ועוד. הדיירים עשו עבודות נפלאות. יש לנו, לדוגמה, דיירת שבמהלך הסגר הראשון נגמרו לה חומרי היצירה. לקראת פסח חילקנו שי - מגש עם כל מה שצריך לקראת ליל הסדר - והיא לקחה את המגש ועשתה ממנו יצירת אמנות של ממש".