הזמן והמקום ארשת חברתית

הרשתות שחסמו את חשבונו של טראמפ הפכו ממדיום למסר ● אבל דעות קיצוניות לא נשארות כעננים בעולם האידיאות הסגורות, ובסוף יימצאו האנשים שייקחו נשק ביד וילכו "להכניס להם"

גם בלי פרספקטיבה מתבקשת,

אפשר להמר שעם כל סגריה, מסיכותיה ונגיפיה, 2020 תיזכר לשנים רבות כשנה שבה ההיסטוריה אמרה "רבותיי - חזרתי ובגדול". אבל האנושות היא תקווה אינסופית. רק לפני שבועיים מיליארדים חגגו שינוי מספר בלוח זמנים מלפני אלפי שנים, וקיוו שזה ישנה במשהו את ההוריקן ההיסטרי שבתוכו אנו חיים. 2021 הגיעה, ובלי לבזבז זמן, הבהירה לנו כמה רחוקים אנו מיציבות היסטורית ושגרה משעממת.

סירנות, הפצצות, טנקים של צבאות מתקרבים. פעם היה כבוד לצליל השינוי. חומות נפלו ברעש, בניינים חדשים קרסו לפטריות עשן, וידעת שההיסטוריה דופקת על הדלת. ואילו היום נדמה כי הכל קורה ומתרחש בשקט דיגיטלי וחרישי. עוד הודעה מהבה בת לרגע בשולי המסך. מפגינים מסתערים על הקפיטול, טוויטר סגרה לנשיא ארה"ב את החשבון, ומבצע מטורף על תריסים במ חסני ההתרסה.

אנו חיים בעולם ממוסך. רוב שעות היום שלנו עוברות בבהייה במסך שממול, או במסך שרוטט בציפייה לצפייה בנייד הקבוע לצידנו. נרצה או לא נרצה, חיי המסכים יוצרים לנו מציאות חדשה - ממוסכת. מצד אחד אנו נחשפים כמעט מיידית לכל דבר שקורה על פני האדמה, ומצד שני המסכים מרחיקים וחו צצים בין הרגע לבינינו. ממסגרים את המציאות בגבולות הנוחים של קיר הסלון, תקרת חדר השינה או רצפת השירותים. היכולת לצרוך את הרחוק מקרוב כל כך, מתעתעת בתפיסת המציאות שלנו. יוצרת עולם שבו הגבול בין כאן לשם מטושטש ביותר. הופכים אותנו לילד ההוא מרחוב סומסום שלא מצליח להבין אם הוא כאן או שם.

ואם זו לא התמודדות מספיק מורכבת, נוסיף לכך את ערבו ביית הרשת החברתית, שבה פיסות מידע מופיעות ברצף מוזר שבו החשוב והשולי, המהותי והתימהוני, משתלבים זה בזה על פי גחמות "אל האלגוריתם". כך נוצר עולם שטוח שבו חדי קרן בסו פרמרקט משתלבים בין אנטישמים בדרך לגבעת הקפיטול, רצח מזעזע משתלב בין טבעונית שחזרה לנקניקייה, ופרסומות לתכשיט מלא אהבה משתלבות בין תחינה ממומנת לתרומה מצילת חיים. כך אנו מוצאים את עצמנו מסתבכים שוב ושוב, בין היסטוריה גדולה להיסטריה קטנה, מוצפים במידע שמקשה עלינו להבחין מה חשוב יותר - מגיפה עולמית או אבוקדו לא בשל שקנה חברי משכבר, שאותו לא פגשתי אף פעם.

20 שנה שאנו חיים בעולם שהולך ומהגר מהמציאות אל הוויר טואלי. ועולם הסגרים של הקורונה האיץ את המעבר פנימה. השבוע קרה דבר שלא היה כמותו עדיין. חברות הטכנולוגיה, אלו שעד היום היו המדיום והפלטפורמה להעברת המסר, החליטו על דעת עצמן להיות משהו אחר.

זה כמה שנים שהארשת החברתית מנסה להבין מיהי ומהי. מה שהתחיל כדף קשר אישי לשיתוף בין חברים הפך בעשור האחרון לעולם חדש ומלהיב מלא אפשרויות והזדמנויות. למען האמת, לא הייתי כותב בעיתון הזה אלמלא כתבתי את דעותיי בפייסבוק לפני כן. אך כמונו גם העולם החדש לא ידע מהם חוקיו ומהם גבולו תיו. מה שהתחיל כאוטופיה של חופש אנושי, מקור ידע אינסופי, תקווה להארה ושינוי של ממש, השתנה מהר מדי. אם לפני עשור פוסטים בפייסבוק הציתו את האביב הערבי, כיום המקסימום שהם יכולים לעשות זה להצית סיגריה מעוצבת נטולת ניקוטין מעלי באבא. כיכר העיר, מקום המפגש המתחכך, עברה רגולציה מח מירה. אלא שהרגולטור אינו נבחר הציבור, ולא קיבל לכך אישור. בלי ששמנו לב, התודעה שלנו נשבתה בידי אל האלגוריתם, והוא החל לעשות בה כרצונו.

בעשור האחרון קידמתי ברשתות

החברתיות אתרי תוכן ייחודיים. אתרים שרצו לעודד הומניות, ידע והכרה של החברה הישראלית והעולם בכללותו. בכל ישיבה העברנו שעות כדי להבין כיצד ניתן לקדם בעולם החדש מוצר חמקמק ומורכב כמו תודעה הגונה. לא היו לנו נעליים למכור, לא מלכודת אשראי, ולא רצינו לכפות דעה על אנשים. כאתר חינוכי, רצינו רק "למכור" היכרות עם תרבות יהודית, דמויות מופת ואירועי היסטוריה שעיצבו אותנו. אך ושוב ושוב הבוטים של פייסבוק שאלו אותנו, איזה מוצר אנו רוצים לתייג בפוסט.

מעבר לכך לא היה אפשר שלא לחוש כיצד משנה לשנה זה הולך ונהיה יותר מעונן. משטרת הפוליטיקלי קוראת ולא מסכימה, החלה לפסול לנו פוסטים בקצב הולך ומתגבר. ביום השואה כבר אי אפשר היה לספר על זוועות הרוצחים הנאצים, וכשהעלנו פוסט על הפרהוד - הטבח ביהודי עיראק - הפייסבוק הודיע לנו שטבח מנוגד לחוקי הקהילה. רחוק ובלתי מושג, אל האלגוריתם פסל את העבר שלא מצא חן בעיניו כאומר "ילדים, זה לא בשבילכם".

השבוע נפל דבר. זה התחיל בזה שטוויטר השעו את הציוצים של דונלד טראמפ ומחקו את חשבונו. להזכירכם, עדיין נשיא ארה"ב. זה נמשך בכך שאפליקציית המסרים המקבילה לטוויטר, פרלר, אשר מזוהה עם הימין האמריקני, הוסרה מחנות האפלי קציות ומהשרתים של אמזון.

מפתיע לראות כמה ליברלים צהלו

כאילו צנ זורה על הצד ההפוך מכשירה את השרץ, בלי לראות את הקווים המקבילים בין הצעד הזה לבין ההתנפלות על הקפיטול. שלא יהיה צל של ספק, דמוקרטיה וליברליות בהחלט צריכות להגן על עצמן מפני אלו המנצלים לרעה את החופש שהן מאפשרות. אך היום שבו חברות טכנולוגיה החליטו להפוך למצפן מוסרי על דעת עצמן, מעורר אימה. שכן בפרפראזה על השיר של הכומר נימלר, "תחילה הם העלימו את הטראמפיסטים - ולא השמעתי את קולי, מפני שששנאתי את הטראמפיסטים - ואז הם העלימו את הביביסטים ולא השמעתי את קולי, מפני שממילא הם לא נתנו לי לייק; ואז הם העלימו את הטבעונים ולא השמעתי את קולי כי לא סבלתי את כל ההטפות שלהם; ואז הם העלימו את כולי, כי עשיתי לייק רק לעצמי, ונשארתי לבדי עם פרסומות מותאמות אישית".

חברות הטכנולוגיה הפכו השבוע ממדיום למסר, וזהו רגע מכונן. רגע של סוף והתחלה. סופו של תהליך ארוך שבו הארשת החברתית בודדה את תפיסת המציאות שלנו יותר ויותר והפכה אותה לנאנו הומוגנית. האשמה אינה מצויה רק בפלטפורמה, הבה נודה בכך, בכולנו מצוי דיקטטור פנימי חובב יס מנים מו שבע שמעיף ומסתיר מהפיד את כל מה שלא בא לנו טוב בעין. אך כשהפלטפורמה מעודדת את העניין ומתחילה לפתח תודעה מלכותית, שלא לומר דיקטטורית, עד כדי העלמת כל מה שלא נראה לה, זה כבר דבר מסוכן בהרבה.

אמרו חז"ל "אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה", וקל וחומר שכך גם דעות וערכים. אני מקפיד לעקוב אחר מי שחושבים אחרת ממני. עולם שבו כל הסובבים אותי מהדהדים את מחשבו תיי, הוא היכל של מראות מקבילות, עולם היוצר שיכרון בודדים וסחרור עצמי, עם תחושת צדק מוחלט ושגוי, שכן זהו צדק חסר כל תפיסה של החברה על שלל גווניה ודעותיה.

יהיו דעותיהם אשר יהיו, הדחיקה של אנשי הימין הקיצוני באמריקה לעולם וירטואלי נפרד עם אפליקציות נפרדות ופ לטפורמות טכנולוגיות נפרדות, היא אירוע היסטורי מעורר דאגה עמוקה. שכן אם עד עכשיו עוד יכולנו לראות ולתקשר עם השונים מאיתנו, ההתבודדות הזו תביא עימה רק דבר אחד - הקצנה מעוררת אימה. וכפי שכבר נוכחנו לראות בשבוע שעבר, דעות קיצוניות לא נשארות כעננים בעולם האידיאות הסגורות. בסוף ימצאו האנשים האלו שיקומו בבוקר, ישימו על עצמם כובע פרווה וקרניים, ייקחו נשק ביד וילכו "להכניס להם". ולשאלה מי זה "להם", תהיה תשובה פשוטה במיוחד - לא אני. ●