ג'קי לוי בא בטוב
כמו האמונה שהבית השלישי לעולם לא ייחרב, כך האמונה שהסגר הזה יסגור את הבסטה. ג'קי מאמין
רוב האנשים שאני שומע
מדברים על הסגר הנוכחי במונחים דומים למה שאומרים על הילד השלישי.
כידוע לכל, בראשונים משקיעים. ילדים בכורים מח זיקים כרטיסי מינוי לבריכת שחייה, לג'ימבורי, לגן חיות ולמוזיאונים. את הילד השלישי מושיבים במקרה הטוב על עגלת הקניות בסופר. הורים היסטריים לילד ראשון נוטים לחטא את צעצועיו האורגניים אחת לשבוע, להרתיח את השמפו לפני חפיפת ראשו הענוג, ולהתנפל על כל מוצץ שנפל ארצה כדי לדון אותו ברותחין. לילד שלישי כבר יש מערכת חיסונית שמאפשרת לו לשתות ישירות ממימי הגנגס, והוא לא יכניס מוצץ לפה שלו לפני שיטבול אותו, ככה בשביל הקלאסה, בפח השכונתי.
אז בערך כך אני שומע שמדברים על השלישי. כלומר, התשישות ניצחה את המוטיבציה, וגם מעיין היצירתיות מוצה עד תום. מי שלא בנה גלריה בגל הראשון, לפחות התקין "דק" או למד שפה זרה עד תום הגל השני. אבל הנה הגיע השלישי, וכולם - כלומר, כל מי שלא הקים עוד מפלגה - כבר סיימו את כל רשימת התיקונים הקטנים והפ רויקטים הגרנדיוזיים שהמתינו להם בסבלנות במשך שנים.
זה המקום להודות שאחרי שהשווצתי כאן בלי בושה בבית העץ שבנינו בחצר )סגר ראשון( הותקפתי בתגובות עם תמונות מצורפות, שהבהירו לי שנכון לעכשיו, בכל רחבי הארץ, נותרו לכל היותר חמישה עצים בוגרים שע דיין לא בנו עליהם בית קומפלט, כולל מטבח מאובזר, חיבור לפס רחב ועמוד גלישה בנוסח סמי הכבאי. וזהו. נגמרו הרעיונות.
עם כל ההבנה והאמפתיה,
אני דוחה את ההשוואה בין ילד שלישי לסגר שלישי. קל לזהות שכל מה שעומד מאחוריה הוא התקווה הנאיבית שזה הסגר האחרון ואין עוד. ה"שלישי" הוא מספר שיש לו משמעות טיפולוגית ולא רק בנצרות. גם אצלנו מאמינים שהבית השלישי הוא הבית שלעולם לא ייחרב. הסטטיסטיקה מראה שנישואים שלישיים הם היציבים ביותר, ואילו תעשיית הרכב העולמית מאמינה באמונה שלמה ששלושה ילדים הם ההגדרה ל"רכב משפחתי". שלושה ודי. כל מה שחורג מכך כבר שייך ל"הסעת המונים". על אותה הדרך, מאמינים התמימים, אם ממש נתכוון - גם הסגר הזה יסגור את הבסטה.
אז ככה. כולנו מקווים שזה באמת הסגר האחרון. כולנו גם קיווינו שהבחירות האחרונות יובילו לקדנציה של ארבע שנים. שמפלגות יפסיקו לפצל את עצמן לדעת. נו, אז קיווינו. ולכן אני ממש מציע לא להיכנס לאווירת "נגמרו לי הרעיונות". לכבוד ט"ו בשבט המתקרב, יש לי אפילו שתי עצות עבורכם. אחת חיובית, אחת שלילית. משומשות, אבל במצב טוב.
א. סקר שנעשה לאחרונה גילה את המובן מאליו. דבר אחד מאחד בינינו: אילו יכולנו לגדל עץ אחד - בין שאנחנו אתיאיסטים שמרנים או ליברלים דתיים, פולנים שמאלנים או תימנים ימנים - העץ הזה היה לימון. אין לכם לימון עדיין? הגשימו חלום וטעו אחד כזה. אם אין לכם גינה, אתם מוזמנים למחזר כלי פלסטיק גדול, לבנות קופסת שתילה משאריות עצים, או סתם למכור כליה, לתמוך בכלכלה הסינית ולקנות כד מעצבים מפונפן.
מלאו באדמה טובה ומדושנת והניחו במקום מואר, במ רפסת או על הגג. ברגע שנוטעים עץ, מה שמתחולל בלב הוא קרוב מאוד לאהבה. תרצו או לא תרצו, תמצאו את עצמכם מבקרים אותו מדי יום, כדי לבדוק מה שלומו, להסיר עלים יבשים, לחכות ללימון הראשון וסתם לטפוח לעצמכם על השכם. זה סוגר לכם את רוב הסגר.
ב. באחד הסגרים האחרונים, מי סופר, גיליתי למרגלות עץ התפוח שלי )שכן של הלימון( תלוליות מוזרות של נסורת אדמדמה שלא היתה צריכה להיות שם. סרתי לראות, וגיליתי שיש איזה טפיל, יימח שמו הביולוגי, שאוכל את הלב של העץ שלי מבפנים. מייד התמלאתי זעם ועברה ומשלחת מלאכי רעים וניסיתי לברר באינטרנט מה עושים. רוב החברים, אפילו אלו שגרים ברמת הגולן ומבינים בתפוחים, אמרו לי להיות חזק ולהתחיל להיפרד מהעץ. זה סס הנמר, הם אמרו. שזה הדאעש של המזי קים. מה שלא תעשה - התולעת תאכל ותאכל, עד שיום אחד תתעורר ותמצא שהעץ מת כמו מפלגת מרכז.
מצד שני, היו כמה שהציעו לי להילחם. חלק שאלו אם יש לי במקרה מרסס )בטח! אני כבר יוצא לחדר המדרגות לבדוק אם הוא מחובר לטרקטור(, כל אחד הציע פתרון, ואני הח לטתי לנהוג כמו הלל הזקן ולכרוך את כל ההצעות יחד. רכשתי לי בקבוק קטלני ופירקתי קולב מאלה שעשויים גיד מתכת מפותל. אחרי שהתעטפתי בבגדי מגן, בכפפות ובמסיכה )אל תגידו "מאיפה יש לי", הבית שלכם מלא ציוד שעד לפני שנה לא חשבתם שתצטרכו(, טבלתי צמר גפן ברעל ותחבתי אותו בעזרת הקולב אל תוך המנהרה שכרסם פעיל הטרור, תוך כדי שירת "כשזה עמוק" ומל מול קללות בלתי קונבנציונליות.
לסיום סתמתי את החור בגוש פלסטלינה, השמדתי את הכפפות ואיחלתי למזיק את מה שמעולם לא איחלתי ליצור חי. מאז נעלמו עקבותיו של המנוול, והתפוח הולך וחוזר לעצמו. כל התהליך העניק לנו מידה של אקשן, מתח
וסיפוק שכיסו לנו בערך חצי סגר!
מסקנה: מצאו אויב. רצוי אחד כזה שמזיק לאילנות. סמנו אותו, לימדו אותו, פרקו קולב וטפלו בו באופן אישי.
חגי סגל, איש "מקור ראשון",
תהה לא מזמן מה היה כותב נתן אלתרמן על כל פרשת הקורו נה. הוא התכוון בעיקר לתפקוד של מדינת ישראל מאז פרוץ החיסונים. חייכתי לעצמי. זאת באמת היתה אמו רה להיות שנת אלתרמן אצלנו. תוכניות לימודים ושלל אירועי תרבות היו אמורים להעלות את רוחו של אלתרמן הקורונה. המשורר, הוגה הדעות, המחזאי, המתרגם, הגאון - על ראש שמחתנו. אבל ובכל זאת, אי אפשר שלא להרהר מפעם לפעם מה היה יוצא מתחת ידו, אילו היה חי בינינו היום וממשיך בכי שרון הנדיר שלו למצוא את הידיעה השולית לכאורה, התמונה הקטנטנה, ולתת דווקא לה לספר את כל מה שיש לומר. על הרגע, על הנצח, על האדם ועל אומה.
מה הוא היה כותב, למשל, על התמונה ההיא מהשבוע שעבר. מדרגות בניין שהוא אחד מסמלי השלטון האמ ריקני. שוטר אחד, שחור עור, עומד חסר אונים מול חזית פרועה של אזרחים אמריקנים - לבנים כולם - שאין להם שמץ כבוד למה שמייצגים מדי המשטרה, או הבניין ההוא שאליו פרצו, או מערכת הבחירות שעליה הם מערערים.
אין לנו אלתרמן כרגע. מה שיש אלו ניסיונות מגוש מים של כל מיני ישראלים לטעון שהתמונה הזאת מצ דיקה את מה שהם תמיד אמרו. בשמאל רואים שם ימנים אלימים שמערערים את יסודות הדמוקרטיה. אנשי ימין רואים שם לבנים פריבילגיים שטוענים שגנבו להם את המדינה שהם הקימו, ולכן הם לא מסוגלים לקבל את תוצאות הבחירות.
ומכיוון שיש משהו בכל אחת מהטענות, ומכיוון שרו בנו נסכים שכך בדיוק נראה קו שבר, זה לגמרי לא חשוב מי צודק. ●
כולנו מקווים שזה באמת הסגר האחרון. מצד שני, כולנו גם קיווינו שמפלגות יפסיקו לפצל את עצמן לדעת. לכן אני מציע לא להיכנס לאווירת "נגמרו לי הרעיונות לסגר הזה"