אברי גלעד שם לב
גדלות ושיגעון גדלות גרו אצלו יחד. לפעמים הגדלות ניצחה, לפעמים לא. פרידה מטראמפ
בסוף הוא השתגע. ולא שלא היו סימנים מקא דימים, אבל הלב שלי רצה להאמין שזה ייגא מר אחרת, גם אם האופן שבו הושג הניצחון הדמוקרטי הוא הכי מכוער שראיתי בחיים. בסוף, חבר, אתה לא העניין, לא משנה מי אתה. אתה לא שורף את המועדון, אתה לא מבעיר מדינה.
גדלות ושיגעון גדלות גרו אצל האיש הזה בכפיפה אחת. לפעמים הגדלות ניצחה, לפעמים שיגעון הגדלות. לנגד עינינו ראינו רק עתה את הגדלות בטוויית הסכמי השלום, על ידיו ועל ידי ג'ארד קושנר הגאון, וגם את שיגעון הגא דלות, שלא עמד במכה שחטף ויצא מכל שליטה. השיגעון השתלט על הנשיא, וזה היה מחזה קשה. כמו לראות בן משפחה מאבד את שפיותו לנגד עיניך.
וגם תומכיו הקיצוניים, שאינם כל תומכיו ואינם מייצגים את עיקר התמיכה בו, איבדו שפיות. לא בטוח שממש עכשיו, יכול להיות שהרבה קודם. האיש משך אליו גם אנשים מהא קצה הכי רחוק, האנשים שנראה שטפיל אכל להם את המוח. והם באו כדי לבטא את האלימות שלהם, כי חשבו שניתנה להם רשות. והאמת היא שהשיגעון באמת נתן להם רשות להשתא גע, וכך נוצר האירוע הנורא, שחתם את שנות כהונתו המרתקות של דונלד טראמפ.
חוץ מזוועת האירוע בקונגרס, הבעיה תהיה עכשיו שבחסות ההתקף המגלומני, כאילו ניתנה הרשות למחוק את מורשתו. וזאת תהיה בעיה לעולם כולו, כי עם כל הבעייתיות האישיותית של הנשיא היוצא, דבר אחד הוא ידע: להפריד חבר מאויב. לחבר הוא נתן הכל, לאויב הוא ייבש את הצורה. הוא איש פשוט, בסך הכל, עם אינסטינקטים חדים כלייזר. ואמיץ לב.
מי יקרא עכשיו תיגר על סין? מי ינסה לשים לה גבולות בהתנהלותה הפושעת בעולם? ג'ו ביידן, שקיבל מיליונים מהסינים, שעשו אותו איש עוד יותר עשיר? מעכשיו הכל יוצג בשפת ההפך: יגידו שמתקנים את מורשת טראמפ הנוא ראית ומושיטים לסין יד לשלום. יד לכניעה. כך יהיה גם עם איראן. כל דבר שהוא עשה, יעשו ההפך. בואו נהמר כמה זמן יעבור עד שיפילו את החומה בגבול מקסיקו ויפתחו את הדלת למיליוני מסתנני עבודה. זאת תהיה תמונת הניצחון על מורשתו.
כמה עצוב שככה זה נגמר. כמו התחושה שהא קבוצה שלך יורדת ליגה.
לך לשלום, מר טראמפ, היית הסרט הכי טוב בעולם. נתת שואו מרהיב, לעיתים מפחיד, לעיא תים דוחה, אבל תמיד היית מעניין. לך תרפא את עצמך.
תוֶדה שיש משפט אחד שלא חשבת שתשמע בחיים: אתה מפוטר.
כריזמה
העולם היום שייך לכריזמטיים. הם בכל מקום, החבר'ה האלה. באמנות, בעסקים, בתקשורת, בפוליטיקה. כריזא מה, ביוונית - מתנת חסד. האדם המהלך קסם על רעהו, על קהלו, על עמו, לא עשה כלום כדי להיות משפיע כל כך, הוא נולד ככה, הוא גודל ככה, הוא קיבל מתנה יקרה ונדירה ומסוכנת מאוד.
בגלל ההתמכרות שלנו לצריכה מהירה של תוכן, אנחנו כבר לא מבחינים כמעט בשום תכונה אחרת מלבד כריא זמה. זה תדר שפועל מיידית, ללא צורך להקשיב, לנתח, לשקול. זה משתלט מייד, ולא מרפה. זה ממכר את הקהל, את הציבור, את העם. אחרי שהיה לך מנהיג כריזמטי, קשה לחזור אחורה.
תראו איך אנחנו שופטים עכשיו את המועמדים להנהא גה. רעיונות? השקפות? מחשבות? ערכים? מה פתאום. רק איך הבן אדם מופיע בשתי הדקות שהוא מקבל במהדורה, לפני שחותכים אותו. כלומר, כמה הכריזמה שלו עבדה והצליחה להעביר מסר, למרות שהמילים נקטעו. לרעיון, לבנייתו, לביסוסו, אין שום משקל. רק לכריזמה טהורה. יש לו את "זה" או אין לו.
עכשיו 30 שנה למלחמת המפרץ, זמן כהונתו של יצחק שמיר, ובערוץ ההיסטוריה עולה סדרה מעניינת עליו. האיש הזה, שמיר, היה הנוגדן המוחלט לכריזמה, יותר אפילו מאשכול. גוץ, עב גבות, נוקשה, שמרן, עם חיתוך דיבור מגוחך. לא נכנס ללב בשום דרך. כשכיהן, ממש הרגשתי שהנפש שלי צריכה מנהיג יותר נוכח ממנו, יותר משפיע, יותר חזק. חשבתי שהוא חלש ומפריע לגדולה של פרס לפרוח. הו, בורות מזהרת.
עכשיו, שנים לאחר לכתו, כשרק פה ושם יש לו אתרי הנצחה, מתברר שהוא דווקא היה ראש ממשלה לא רע. פרגמטי, שקול, אחראי. והוא לא פטפט. הכל בסודות. בזמן ההוא השלטון לא היה תחום העניין המרכזי בחיי האנשים. נושא השיחה המרכזי לא היה שמיר או לא שמיר. כמו איש מוסד טוב, הוא הסתווה ברקע ופעל בלי רעש וצלצולים. בלי "אני", רק "אנחנו".
כריזמה שנובעת מאמת פנימית יוקדת זה נהדר. כריזמה שהיא מתנה, שנעשה בה שימוש לרעה, היא מסוכנת. אני מעדיף בהנהגה, בכל מדינה, אנשים פחות כריזמטיים, פחות סוחפי המונים. כריזמה טובה לסרטים. בחיים אני מעדיף אנשים לא מושלמים. מי שחושב שהמנהיג שלו מושלם, עובד אלילה יוונית עתיקה: כריזמה.
צעקה
עכשיו בזמן הסגר, כשכולם כלואים בבתים ימים על ימים, והחלונות פתוחים תודות לימי הקיץ שקיבלנו במא תנה באמצע החורף, אפשר לשמוע מה קורה בבתים של המון משפחות. לא שאני בעד להאזין לשכנים, אבל לפעמים השכנים לא משאירים ברירה אלא להאזין להם, כי הם כל הזמן צועקים.
צועקים ההורים זה על זה, צועקים ההורים על הילדים, צועקים הילדים על ההורים, צועא קים הילדים על הילדים. והצעקות האלה נשא מעות לי כמו זעקות לעזרה, של כל כך הרבה אנשים, שלא יודעים לנהל את יחסי האנוש שלהם, שחווים סבל וגורמים סבל באמצעות אלימות קולית, משבשים את הקשב, מכלים כוח במקום שבו נדרשת הפעלת איאכוח, כי הצעקה משתיקה את האפשרות להבין מה באמת קורה, מה ניתן לעשות כדי ליצור שיא תוף פעולה והרמוניה במקום חיכוך ועימות בלתי נגמרים.
האשליה היא אשליית הכוח. הצועק/ת מרא גישים בעלי כוח לרגע. הצעקה מחפה על תחוא שת חולשה עמוקה של אנשים שמרגישים שלא שומעים אותם, אלא אם כן הם מייצרים סערת דציבלים. זה עצוב. זה מייצר אנשים צרודים, עייפים, מיואשים, שגם מוותרים על זכותם לפרטיות. זה קיום קשה.
למדתי שברגע שאני צועק, הפסדתי. צעקה היא נעילת הלב של מי שעומד מולי כלפי מה שיש לי לומר. וכשכל המרחב הביתי מתנהל בצעקות, כשכל התקשורת מהגרון החוצה - הלב נשאר מחוץ למשחק. וזה חבל, כי הבית אמור להיות המקום שבו הלב מדבר, נחשף, ְמתקשר, אוהב. במקום שבו יש צעקות, אין אהבה. אהבה היא תדר חרישי, פנימי, וצעקות מבהילות אותה.
הצעקה הכי אפקטיבית היא לחישה. כזאת שמאמצת את השומע לשמוע. הקשב מתכוונן. בלחישה יש אמירה לא כוחנית, לא ותרנית, לא נכנעת ולא משתלטת. אמירה ברורה ללא הפעלת כוח. בקשה פשוטה עם נקודה בסופה. אם מתאא מנים על זה, זה עובד נפלא. לפעמים ממש חייבים להרים את הקול, וכבר עם תחילת ההרמה יודעים שבסופה יהיו הרגשה מזופתת לתפארת, ריקנות ותחושת כישלון. ומייד אחר כך סליחה לעצמי, ואז מההתחלה, ללחישה.
כולנו צועקים. על האחים שלנו, על ההורים שלנו, בבתים, בחצרות, ברשתות, בהפגנות. אני לא מבחין שיש לצעקות השפעה. אולי הגיע זמן הלחישה. מערכת הבחירות המתא קרבת צפויה להיות מלוכלכת וקולנית לפחות כמו שלוש קודמותיה. בחלומי, כל התעמולה מתרחשת בלחישה. לוא חשים זה על זה בכנסת, לוחשים דפי מסרים בראיונות, לוחשים כל הדרך אל הקלפי. אולי ככה סוףאסוף נצליח להתרכז ולבחור כנסת שתזדקן פה בכבוד. ●