אמנון לורד בעצמו, בדרכו שלו

שלדון אדלסון הוכיח את גדולתו לא רק במפעלותיו ובתרומותיו לפרויקטים ציוניים; הוא שחרר את עולם העיתונות הישראלי מלפיתת חנק, ו"עשה את זה בעצמו", כתמיד

נאמר על שלדון אדלסון שהוא לא היה מוכן לה תראיין לעיתונאים בנושאים פתוחים, כלליים, אלא רק על תחום צר, על נושאים ספציפיים. אבל הוא היה נושא ללא מעט כתבות פרופיל, שבהן תוחקרה הק ריירה שלו בעסקים סנטימטר אחרי סנטימטר - מגיל 12 ועד אחרית ימיו.

דמותו של אדלסון היתה כשל אותם בעלי הון יהודים מיתולוגיים מהעבר. הוא לא היה צוקרברג. הוא לא היה בזוס או אריק שמידט. הוא היה "עולם ישן". כי מי בעידן הנוכחי שם את הז'יטונים שלו על עיתון מודפס? אבל אדלסון היה סיפור קלאסי של אותם ילדים יהודים, שג דלו בעוני בתקופת השפל הגדול והגיעו לעושר דמיוני.

יש שיגידו שאם היה שומר את אהבתו לישראל לעצמו, הוא היה חוסה באלמוניות יחסית. ההשקעה בישראל, לא בעסקים - אלא השקעה אידיאולוגית ואמוציונלית - היא שמשכה אליו את תשומת הלב התקשורתית והקימה לו אויבים בתקשורת. ובתוך האהדה והתמיכה הבלתי מסויגת, תמיכתו בבנימין נתניהו.

אי אז, לפני קרוב לעשרים שנה, בסביבות ,2003-2002 יצא לי להיפגש עם מי שהיה אז הממונה על ההגבלים העסקיים, דרור שטרום. זאת היתה שיחת רקע שבתוכה עלתה גם סוגיית המונופול של "ידיעות אחרונות" בתקשורת המקומית. לא מונופול במובן המשפטי, אם כי גם זאת היתה סוגיה שעמדה על הפרק, אלא מונופול במובן המושגי, של עיתון החו לש על הרבה יותר מ 50 אחוז מהשוק, משהו בסבי בות ה 70 אחוז.

לשליטה העסקית הרחבה הזאת נלוותה גם שליטה ללא מצרים על חלק גדול מדעת הקהל. לימים, כשהוקם "ישראל היום", טען בעל הטור המוביל של "ידיעות" נחום ברנע, כי בעיתונו כמו גם בעיתונים האחרים - "מעריב" ו"הארץ" - יש השפעה לבעלים של העיתון אבל מתפרסמות בו גם דעות מנוגדות, דעות אחרות, שונות, בקיצור - מגוון. ב"ישראל היום", לעומת זה, מתפרסמות, לדברי ברנע, רק ידיעות ומאמרים ששלדון אדלסון היה רוצה לקרוא.

זאת היתה אמירה יותר משגויה - היא היתה זדונית. הממונה על ההגבלים העסקיים, יחד עם כמה חברי כנסת - שביניהם בלטו יובל שטייניץ, תמר גוז'נסקי וטומי לפיד - יזמו חקיקה שתנסה לפתור את בעיית השלטנות ללא מצרים של "ידיעות אחרונות". לפי מיטב זיכרוני, לממונה על ההגבלים לא היה פתרון מעשי איך להתמודד עם הנושא. חברי כנסת העידו שהם מוכי פחד תחת הלחץ של "ידיעות אחרונות".

בסופו של דבר, החקיקה ההיא נפלה, בין השאר בע קבות פרישתה של גוז'נסקי מהכנסת. אבל למונופול של "ידיעות אחרונות" היתה משמעות ברורה: "ידיעות" הוביל את התקשורת במסע שטנה ושנאה בעוצמות שלא היו ידועות עד אז נגד בנימין נתניהו.

המפנה לרעה בתקשורת הישראלית התחולל אחרי רצח רבין ב ,1995 והפך עוינות רגילה לדמוניזציה בנוסח של "הרצחת וגם ניצחת". בשביל הדור הנוכחי, הדבר הקרוב ביותר להבנת הנושא זוהי הכלבת שתקפה את התקשורת האמריקנית בעקבות ניצחונו של דונלד טרא מפ בבחירות של .2016

הפעם השנייה שהסתכלתי בעיניו של הממונה על ההגבלים העסקיים היתה באביב ,2014 כשהעיתון "מקור ראשון" פשט רגל ועמד בסכנת סגירה. נכונותו של שלדון לרכוש את העיתון ובכך להציל אותו, קוממה לא מעט גורמים ואנשי תקשורת. הם כמובן לא התנגדו לעצם קיומו של "מקור ראשון" - אבל לא בבעלות אדלסון. בכך עמד להיגזר דינו של העיתון.

ישבנו מול הממונה, פרופ' דיוויד גילה, כמה מהעו רכים והכותבים של "מקור ראשון" - כדי לשכנע אותו שהעיתון ישמור על עצמאותו ושאין לראות בבעלות על "ישראל היום" ו"מקור ראשון" מונופול. זאת היתה ההמצאה החדשה בתקשורת, של אלה שרצו לקבור את "מקור ראשון". אמרתי לממונה, שבסופו של דבר כאשר התקיים המונופול האמיתי, הדורסני, של "ידיעות אחרו נות" - לא היה למערכת מענה למצב. היחיד שמצא לזה תשובה היה שלדון אדלסון, שעל ידי התחרות שהציב באמצעות "ישראל היום" קיצץ במוטת הכנפיים האימ תנית של "ידיעות אחרונות".

וזה בעצם הסיפור של "ישראל היום", שכל אחד מבין ויודע; אבל למרות ההצלחה האדירה של העיתון במשי מה לשחרר את עולם העיתונות בישראל מלפיתת החנק על מונופול המידע והדעות, נערכה לו דה לגיטימציה קבועה מאז שנוסד באוגוסט .2007 בכתבת פרופיל של העיתונאית קוני ברוק ב"ניו יורקר" )יוני (2008 היא מצטטת את הנשיא ג'ורג' בוש הבן, שאמר לאדלסון בתום פגישה איתו: "תגיד לראש הממשלה שלך שאני צריך לדעת מה נכון לעם שלכם. כי בסופו של יום, זו תהיה המדיניות שלי ולא של קונדי )קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה באותה עת(. אבל אני לא יכול להיות יותר קתולי מהאפיפיור".

הרמז היה ברור. רה"מ אולמרט מרחיק לכת בוויתו רים שהוא מוכן לעשות במסגרת המו"מ, ולימים פורסם שקונדי אכן נשארה פעורת פה. אולמרט ודובריו, מצידם, האשימו את אדלסון שהוא מנסה לפרק את הקואליציה. אולמרט טוען שנים שהושקע הון עתק בהפלתו.

בשמאל לא אהבו את מעורבותו של אדלסון בחיים הציבוריים ובייחוד באמצעות "ישראל היום". "שנת הש נאה" של ארי שביט מ ,1997 הפכה לדור שלם של שנאה. דור שלם דורש נקמה. נחום ברנע ביטא את עמדת הש מאל, שאדלסון חושב שהוא יודע יותר טוב מהישראלים מה טוב לארצם; שהוא "ימני קיצוני" שמשוכנע שישראל מובלת בידי ממשלה מושחתת ולא לגיטימית. לאורך השנים המתקפה הפכה על ידי כותבים ידועים לאיומים.