אין יותר מועדונים
מיכאל מילשטיין: "רמאללה הפכה לקופי שופ ללא צילומי שאהידים וסיסמאות כבעבר. רוב האנשים שם לא יודעים שמות של שרים באש"ף, והצעירים מעידים שדור ההורים חי בוואדי אחד, והם בוואדי אחר"
חרף העובדה שנערכה באישור משרד התיירות הפלשתיני, המסיבה שהתקיימה באתר נבי מוסא הקדוש למוסלמים עוררה סערה ברחוב הפלשתיני ● חמאס והג'יהאד האסלאמי מיהרו ללבות את האש, והסרטון שהועלה לרשתות החברתיות חשף שדים רדומים של פערי דת, גיל ותרבות בחברה הפלשתינית ● כעת, לאור האירועים, קיים חשש שהאירוע יחזיר את האתר לימים שבהם שימש להסתה נגד יהודים
זה קרה לפני כשלושה שבועות, מוצאי שבת במדבר יהודה, בלב השממה, סמוך למסגד נבי מוסא, מקום קבורתו של משה על פי מסורות מוסלמיות קדומות. עשרה קילומטרים מדרום ליריחו. צעירים מזרח־ירושלמים שעשו את דרכם לירושלים שמעו מהכביש הראשי הדים של מוזיקה רועמת. הם הלכו בעקבות הרעש, הגיעו למתחם המקודש והציצו פנימה: עשרות רבות של גברים ונשים, יש אומרים מאות, פיזזו שם בלבוש מערבי תחת שרביטה של די.ג'יי סאמא עבד אל־האדי, אושיית המוזיקה האלקטרונית המפורסמת ביותר ברשות הפלשתינית. על פי אחת הגרסאות, נשפך שם גם לא מעט אלכוהול. עירום - בניגוד לשמועות - לא היה בנבי מוסא, אבל במושגים פלשתיניים מסורתיים, הלבוש היה מתירני למדי. האורחים הלא קרואים צילמו בחטף את האירוע ומיהרו להעלות תמונות וסרטונים לרשתות החברתיות.
בתוך זמן קצר הגיעו למקום השבאב; קבוצות של צעירים ממזרח ירושלים חמושים בקרשים, אלות ונפצים. הם פיזרו את האירוע תוך איומים, גידופים וצעקות רמות, בטענה שהריקודים במקום מחללים את המסגד. משתתפי המסיבה, נוצרים ומוסלמים מבית לחם, רמאללה ומזרח ירושלים, התפזרו לכל עבר.
למחרת, בשעות הצהריים, כבר היתה הנוכחות במקום מוסלמית בלבד. מאות מאמינים הגיעו לנבי מוסא וקיימו שם תפילה המונית. הריהוט שמשמש את הח'אן (בית ההארחה) שבמתחם - ריהוט שעליו ישבו החוגגים לילה קודם לכן - הוצא אל הרחבה הפתוחה והועלה באש. המתחם ש"לוכלך", "טוהר" מחדש בזרנוקי מים חזקים. אל־האדי עצמה נעצרה על ידי הרשות הפלשתינית באשמת חילול הדת. מאוחר יותר שוחררה בערבות.
הצעירה, בת ,29 שנחשבת לחלוצת הטכנו והאנדרגראונד בחברה הערבית, מי שהפיקה את "בוילר רום פלשתין" לפני כשנתיים (שזכה ל־6 מיליון צפיות ביוטיוב), ניסתה לשווא להסביר לשוטרים הפלשתינים כי היא שוהה במקום בהיתר של משרד התיירות הפלשתיני. המשרד, כך מתברר, אישר לסאמה, כדי.ג'יי מקומית ידועה, לקיים שלושה ימי צילומים בנבי מוסא, "אתר מורשת פלשתיני". במקביל, התקיימו תקלוטים נוספים, בני ארבע שעות כל אחד, באתרי מורשת אזוריים אחרים, ולא רק בנבי מוסא, על ידי כמה מהדי.ג'ייז הנחשבים במזרח התיכון.
חמאס והג'יהאד האסלאמי קפצו על האירוע בנבי מוסא כמוצאי שלל רב, ורה"מ הפלשתיני מוחמד אשתייה נשמע מתנצל כשהביע "זעם וגועל" ממה שקרה במסגד. שר ההקדשים של הרשות הכחיש שבכלל ניתן אישור לקיום "דיסקוטק" במסגד, וביריחו הסבירו שאישור לטובת קידום תיירות אמנם ניתן, אלא שהוא נוצל למטרות אחרות. שיקוף של זרמי עומק
הסרטונים של צעירים וצעירות בשנות העשרים והשלושים לחייהם, כשהם מתנועעים בקצב מערבי במכנסיים ובגופיות, הציפו מעל פני השטח שדים רדומים של פערים דתיים, פערי גיל ופערי תרבות בתוך החברה הפלשתינית. הם גם הגבירו מאוד את המתח, שקיים בלאו הכי, בין נוצרים ומוסלמים בשטחי הרש"פ, לאחר שברשתות הופצו האשמות, שלפיהן צעירים נוצרים הם אלה שהובילו את מסיבת "חילול המסגד". האירוע, כך התברר בדיעבד, אמנם התקיים בתחומי המתחם הכיפתי מוקף החומה, אך במרחק מה ממרחבי התפילה ומציון הקבר, סמוך יותר לח'אן ולחדרי האירוח. למרות זאת, במשך שבוע שלם נדחקו מהכותרות ברש"פ התרחשויות שמעסיקות את הפלשתינים בימי שגרה, והרשתות החברתיות והתקשורת עסקו באירוע השולי לכאורה: מסיבת הריקודים של הצעירים הפלשתינים באתר הדתי.
אלא שבכך לא הסתיים הסיפור: נבי מוסא, ששמו נודע במאה שעברה כמוקד ערבי לאומני וכמרכז של הסתה נגד הבריטים, היהודים והתנועה הציונית, חזר באחת לימים ששוחרי השלום מבקשים לשכוח. מאורעות תר"פ והתנכלויות נוספות שנערכו בימים של טרום מדינה ביהודי הארץ החלו לא פעם בנבי מוסא. גם חאג' אמין אל־חוסייני הידוע לשמצה, לפני שמונה למופתי, החל את הקריירה שלו כמסית בנבי מוסא. האווירה הלאומנית והעוינת ליהודי הארץ ששררה
במקום, הורגשה לאורך שנים רבות, בעיקר בשבוע העלייה לרגל לנבי מוסא, בעונת האביב.
בשבועות האחרונים כאילו שב נבי מוסא עשרות שנים לאחור במנהרת הזמן. המתחם, שבשנים האחרונות לא שימש בסדירות מסגד פעיל, ואירח בתחומו תיירים, בליינים, מוסד לגמילה מסמים, חתונות ואירועים שונים, חזר לשמש מוקד הסתה. ביום שישי הראשון שלאחר האירוע, התקהלו בנבי מוסא אלפי פלשתינים כדי למחות על "חילול קודשי האסלאם", אך עד מהרה גלשו דברי המחאה שלהם לקריאות הסתה נגד ישראל והיהודים, והמסיבה הפכה ל"מזימה ציונית". לראשונה אחרי שנים רבות שוב נשמעו בנבי מוסא הקריאות המוכרות בנוסח: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סא־יעוד" שפירושן: זכרו את קרב ח'ייבר, יהודים (קרב שבו נרצחו יהודים מול מאמיניו של מוחמד, בראשית דרכו), צבא מוחמד עוד ישוב. וכן: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, אלא פלשתין נעוד", שפירושה: (זכרו את) ח'ייבר ח'ייבר, יהודים, אנו עוד נשוב אל פלשתין".
לפני שבוע, בניסיון למנוע הסלמה נוספת, עצרה ישראל אוטובוסים מחברון שעשו את דרכם לנבי מוסא, מחשש ששהותם במקום תתפתח להפרות סדר קשות. הגבלות מסוג זה אינן חריגות בהיסטוריה של האתר הטעון. כבר ,1937־ב בעקבות המרד הערבי הגדול, אסרו הבריטים את העלייה לרגל המסורתית לאתר. גם בתקופת ירדן הגבילה הממלכה ההאשמית את החגיגות במקום לאורך שנים רבות, וכך נהגה גם ישראל, כאשר מעת לעת מנעה ממנהלי המתחם, אנשי הוואקף בירושלים, לקיים בו אירועים המוניים.
חאלד אבו טועמה, עיתונאי ועמית מחקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ובמכון גייטסטון, אומר כי התנהלות הרש"פ בעקבות המסיבה בנבי מוסא היא לא פחות מכניעה לקבוצות אסלאמיסטיות שמזוהות עם חמאס ותנועת חיזב אל־תחריר. האירועים הללו, לדבריו, הם "שיקוף של זרמי עומק ברש"פ; רמאללה ובית לחם ובמידה מסוימת גם שכם עם אוכלוסייה יותר ליברלית מול חברון הדתית וג'נין וטול כרם, שהם מעוזים של שמרנים אסלאמיסטים. התגובה של הרש"פ מלמדת על עוצמת הבהלה, מול הסערה שחמאס ליבה; מול ההאשמה שהרשות עצמה מחללת לכאורה מסגדים, לאחר שאחד ממשרדיה אישר את האירוע שם".
אבו טועמה מעיד כי המעצר של אל־האדי פעל כבומרנג: "לא פלא שהיא שוחררה כל כך מהר. בתוך זמן קצר יותר מ־001 אלף איש מכל העולם חתמו על עצומה אינטרנטית שדרשה את שחרורה, ובהם ארגונים בינלאומיים, מוזיקאים בכירים ובעלי חברות מוזיקה. גם העובדה שהאיחוד האירופי השקיע בעבר בנבי מוסא 5 מיליון יורו הגבירה את המבוכה ברש"פ. ועדת החקירה שראש הממשלה הפלשתיני הקים כדי לבדוק את אירועי נבי מוסא", מספר אבו טועמה, "סגרה את העניין מהר. על משרד התיירות הטילו אחריות בכך שאישר את האירוע. על משרד ההקדשים, בכך שלא הציב שמירה באתר ועל הדי.ג'יי, בכך שלא התחשבה ברגשות המוסלמים והפרה את הוראות הקורונה". ניכור כלפי השיח
הסופר והעיתונאי דני רובינשטיין, איש אוניברסיטת בן־גוריון ומהוותיקים שבין חוקרי החברה הפלשתינית, משקיף על האירוע מחולל הסערה בנבי מוסא מנקודת מבט מעט שונה. השיח הסוער סביב מסיבת הדי.ג'יי מגלם בעיני רובינשטיין את "דעיכת הלאומיות הפלשתינית, מעט בדומה לדעיכת הלאומיות הערבית", הוא אומר. "נבי מוסא, מקום שתמיד עלה לכותרות על רקע העימות הלאומי, עולה לכותרות על רקע של עימות פניםתרבותי בתוך החברה הפלשתינית. רבים מבני דורי", אומר רובינשטיין ,)83( "זוכרים את נבי מוסא מספרו הבלתי נשכח של יצחק שמי, 'נקמת האבות' - ספר מראשית המאה, שמתאר עימות עקוב מדם בין אנשי שכם לאנשי חברון על הראשוניות בכיבוד הנביא, והנה לפתע, האתר הזה ניצב במרכזו של ויכוח בין שמרנות דתית לבין ליברליזם, שלכאורה אינו מתחשב בה. בין חלק מהדור הצעיר בחברה הפלשתינית לבין ההנהגה הישנה שלו שורר ניכור גדול, ועכשיו זה לא רק בתחום הלאומיות, אלא גם בתחום התרבות".
גם מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלשתיניים במרכז משה דיין ומחבר הספר "המהפכה הירוקה ול־ דיוקנה החברתי של תנועת חמאס", סבור שאירועי נבי מוסא אינם אפיזודה, אלא בבואה לתמורות מתחים עמוקים במערכת הפלשתינית. "עדות לפער עמוק", כדבריו, "בין הדור הוותיק לדור הצעיר, בני העשרים פלוס". הצעירים הפלשתינים, מתרשם מילשטיין, "בשונה מהוריהם, מפגינים עייפות כלפי אידיאולוגיות וסיסמאות מאבק, שבעבר הניעו את הציבור הפלשתיני ושלאורך זמן לא הניבו הישגים לאומיים משמעותיים.
"האירוע", אומר מילשטיין, "מעיד במידה רבה על שני עולמות מקבילים שמתקיימים בו בזמן במערכת הפלשתינית, או כפי שמתארים זאת צעירים פלשתינים רבים: 'אנו חיים בוואדי אחד ודור ההורים וההנהגות חיים בוואדי אחר'. מצד אחד", הוא מסביר, "ניצב הדור הוותיק, שדבק בערכים חברתיים ותרבותיים מסורתיים ומטיף להמשך הקרבה למען מאבק לאומי שמועד סיומו לא ברור; ומהצד השני - בני הדור הצעיר, אמנם בעלי מודעות לאומית עמוקה, אך נוהים בחלקם הגדול אחר עולם המותגים ומפגינים ניכור כלפי השיח והכוחות הפוליטיים. צעירים מרמאללה", מספר מילשטיין, "ביטאו את הניגוד בין ההוויה של הדורות במערכת הפלשתינית במילים שאומרות הרבה: רמאללה, הם מספרים, הפכה לקופי שופ גדול... איננו רואים עוד תמונות של שאהידים ולא סיסמאות פוליטיות כפי שראינו בעבר... מרבית האנשים לא מסוגלים לנקוב בשמותיהם של ארבעה שרים או ארבעה חברים באש"ף או בוועדה המרכזית של פת"ח".
על רקע האירועים בנבי מוסא, הוואקף שואף עתה לחדש את המנהג ההמוני של העלייה לרגל למסגד שהקים הסולטן הממלוכי ביברס בנבי מוסא בשנת .1268 העלייה לרגל לאתר נקבעה בימי קדם, שלא במקרה, במקביל לשבוע הפסחא היווני האורתודוקסי, בניסיון לייצר משקל נגד לעליות לרגל של הנוצרים בתקופה זו.
בימים עברו, ביום הראשון לחגיגות, יצאה שיירה ארוכה מהר הבית דרך שער האריות לעבר נבי מוסא, וכך בכל אחד מימות השבוע שלאחריו. ביום חמישי שבו הכל לירושלים ולמחרת נישאו דגלי כיפת הסלע והנביא מוחמד מאל־אקצא אל כיפת הסלע והוטמנו שם מתחת לסלע. לא פעם, כאמור, הסתיימו האירועים הדתיים בנבי מוסא במהומות בעלי גוון לאומני. השנה צפויות ישראל והרש"פ להגביל שוב את החגיגות בנבי מוסא, בניסיון למנוע מההיסטוריה האלימה של המקום לחזור על עצמה.
חאלד אבו טועמה: "לא פלא שסאמא עבד אל־האדי שוחררה כל כך מהר. בתוך זמן קצר יותר מ־001 אלף איש מכל העולם חתמו על עצומה אינטרנטית שדרשה את שחרורה, ובהם ארגונים בינלאומיים"