אני יודעת איזה מס צריך לשלם עבור השיר הטוב
"יש לי צד קופירייטרי, כמו שלונסקי, שאם היה חי היה קופירייטר; שורות כמו 'תמיד יש מישהו בבית' או 'מדוע שירה מתקדמת נעצרת?' פעם כתבתי 'החיים מפריעים לי לחיות', אבל עכשיו החיים לא מפריעים לי"
אפרת מישורי טלטלה את עולם השירה הישראלי בסוף שנות ה־09, עם מופעים חלוציים וקריאה בקצב הטראנס ● מאז חוותה משברים וכעת, עם ספר חדש, היא משוררת שיוצרת "לא מתוך מקום של התינוקת, של הנשואה או האמא - אלא כאישה, כאני" ● בראיון גלוי לב היא מספרת על האב הבלשן ("הפה שלי היה ממושטר"), על הפסקת ההופעות ("התחנון להבנה הפסיק") ועל הנוכחות המנחמת של הים בחייה: "כשהמים בתוך הפה, ועושים צליל של 'וּואה' והגל ממשיך, הדבר מתגלה תוך כדי שהוא נכתב"
יותר מאשר סגירת מעגל, עבור אפרת מישורי, ספרה "ואיש לא חיבק את הים - מבחר שירים "2018-1994 (הוצאת מקום לשירה ועמדה) הוא גלישה אל מעגל אחר. "הספר עוזר לי להחליף הארד דיסק, אני מפוח רמטת עכשיו", היא אומרת. "אמרו לי על ספר המבח חר, 'אין חדש, אלה שירים שפורסמו כבר', אבל זה מבחר קדימה, לא אחורה. הספר מתחיל בשיר שנקרא 'בית', ומסתיים ב'קצידת סיני', עם שורות כמו 'אינסוף הּכֹסף שבפנינה' ששואפות אל המיסטי, שטובלות את הרגל באופק חדש, שאני מתנסה בו עכשיו. יש לי שורה, 'החיים הם סבל./ יש מי שסובל פחות./ אז הוא לא חי'. אבל עכשיו פיניתי מהזיכרון לטווח ארוך שלי את כל השוח רות התחתונות, את כל ההברקות האינסופיות האלה".
היא מודה: "פעם היו לי המון משפטיחמנטרות, שחח זרו לפעמים כמו אובססיות. יש לי צד קופירייטרי, כמו שלונסקי, שאם היה חי היום הוא בטח היה קופירייטר, שורות כמו, 'נביא פסיכולוג, נביא מגשר, נביא נביא', 'תמיד יש מישהו בבית' או 'מדוע שירה מתקדמת נעח צרת?'. פעם כתבתי 'החיים מפריעים לי לחיות', אבל עכשיו החיים לא מפריעים לי לחיות. היום החיים שלי כבר פחות מייצרים כאלה משפטים, ספר המבחר פינה לי אותם, עכשיו תבוא כתיבה אחרת. זה כמו לעזוב את הבית ולצלם אותו רגע לפני. כל האקלים שבתוכו אני הֹווה וכותבת השתנה".
חלק מהשינוי שעבר עליה קשור לים. "הים התחיל לנגוס בי", מישורי אומרת, ומראה בגאווה את עשרות הצילומים שהיא מעלה לפייסבוק מהשחיות היומיות שלה. "תמיד הייתי בים, אבל בשנתיים האחרונות הפכתי לנערת חוף. אני מפרסמת בפייסבוק את הנפנופים של הדוגמנית בביקיני והרבה ממי שרואים את התמונות האלה בכלל לא מתעניינים בשירה שלי, הם לא יודעים מה מכיל הנפנוף. יש הרבה כאלה שלא עוברים מהתמונה אל הטקסט. אני כל הזמן חצויה: זה לא שנהייתי דוגמנית חוף, אני משוררת. אבל אני חיית במה, והשירים שלי גם מדגמנים, הם רוצים לצאת מהדף, לשלוח קול, יד".
הצורך לשלוח יד החוצה מהשיר המודפס - כפי שכח תבה באחד משיריה: "כאב מודפס אינו נתפס" - הוליד בסוף שנות הח09 את מופעי השירה החח לוציים שלה, שהיו אז אירוע שלא נראה כדוגמתו בשדה השירה המקומי. רק בשנים האחרונות החל הענף להיחלץ מכחכוח הגרון הנבוך של אירועי הקראת השיח רה, עם פרפורמטיביות ומשחקיות של משוררים כגון נועם פרתום, צ'יקי ארד וקבוצת ערסחפואטיקה (בניגוד למסורות שירה כמו זאת האנגלוסקסית וזאת העח רבית השכנה, שבהן מעמד ההקראה הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה הפואטית).
אנטיביוטיקה רעילה
רֹוִצים ְצִמיָחה ְולֹא ִּגּלּוֵיי ְצִמיָחה רֹוִצים ַאֲהָבה ְולֹא ִּגּלּוֵיי ַאֲהָבה רֹוִצים חֹם ְולֹא ַּתּנּור ְמֻקְלָקל
מישורי היתה מבליחה אל בימת מופעי "אני הדוגמנית של השירה" בסוף שנות הח09 כשהיא לבושה במכנסי ויניל, בגד ים ומשקפי שמש, או רק בבגד ים, והקריאה שירה בקצב הטראנס. גליה יהב כתבה אחרי אחד המופעים האלה, אולי ביחס למוצא המזרחי של מישורי, שהיא "ערסחפואטית בקנה מידה שמבטיח שלעולם לא תקבל את פרס ישראל". הפרפורמנס שלה הגיע אז אפילו לתוכנית הפרייםחטיים "רק בישראל" עם ארז טל ואורנה בנאי, במופע קאלט של השיר "יש מישהו בבית?". גם היום, שנים רבות אחרי שהפסיקה עם מופעי הפח רפורמנס, מישורי עוצרת את השיחה כל כמה רגעים, להקריא לי שיר. אנחנו יושבות בסלון ביתה בשכונת ביצרון בתל אביב, אבל בהקראה היא נכנסת בבת אחת למודוס אחר, הבימתיות שלה נפרשת מתוך ההתכנסות שלה, כשהיא נסוגה אל ממד כמעט מדיטטיבי. "באתי מהדאדא, מאלזה לסקר שילר שהיתה מופיעה עם חרב ורגליים פשוקות, מקורט ְשִוויֵטרס, מהשפה של הילדות. התחברתי לדברים שכתבה עלי גליה יהב באותה ביקורת, היא כתבה שאני נשמעת כמו ילד בן 7 עם בגדי ג'ודו לבנים, שהולך עם רגל אחת על המדרכה והשנייה על הכביש, ממציא מילים ומתאים אותן לקצב של ההליכה". למה את לא מופיעה יותר? "כי התחנּון, התחנּון להבנה, הפסיק". אחרי המופעים עם בגדי הוויניל הגיעה תקופה משברית, ומישורי התחילה פסיח כואנליזה שנמשכה כמעט עשור. היום היא אומרת על אותם מופעים בבגדי ויניל, "הייתי כדור אנטיביוטיקה מלא ברעלים. היה לי סוד. היתה טראומה מינית, וקרה משהו בפרוצדורה של הלידה שפגש את הטראומה המוקדמת שלי בכל מיני רמות. יש עבודה של ג'ודי שיקאגו, ,'Birth tear/Tear' שהיא מראה מדויקת של הרגשות שלי. בוקר אחד, אחרי ארבעה מופעים, קמתי בכאבים נוראים, כמו מכת החשמל שווירג'יניה וולף מתארת במונוגרפיה שלה. זה האירוע שחצה את חיי".
מישורי נולדה 1964חב בטבריה לאמא מורה לספרות שנפטרה לפני שנה וחצי, ולאב בלשן ומנהל בית ספר, יליד ,1922 יבדל"א. בגיל 24 התחתנה עם האמן יעקב מישורי (הם התגרשו לפני עשור), ושנתיים מאוחר יותר ילדה את בנם, נמרוד. במקביל כתבה עבודת דוקטורט
מצטיינת על תל אביב בשירת אבות ישורון, "הציעו לי בחוג לנסוע לאוניברסיטת ייל, אבל היה מאוחר מדי, הייתי כבר בחודש השישי".
על השירים שכתבה באותן שנים ראשונות היא אומרת: "התחלתי לדמם את הפצע שלי. קרה משהו מאוד קשה פיזית בלידה, שחשף אותי לכאב מאוד גדול. כשהייתי נערה הייתי אלופת הארץ בחתירה בקיאקים, אבל כבר אז נשאתי בגופי את השבר, בלי לדעת. כל הזמן הניב גודים האלה, הדוגמנית והמשוררת, הספורטאית והגוף השבור. זה היה עם הגוף השבור הזה שהייתי קופצת. הייתי שאהידית של קפיצה משרפרף. יש לי שיר, 'תהיו איתי כשאני קופצת, אחת שתיים שלוש, ברר', והקפיצה היא גם קפיצה של התודעה. לא היו לי כלים, הייתי קופצת ושוברת. אז גם השפה של הכתיבה היא של דילוגים וקפיצות, מחוץ לכתב, מחוץ למילה ובחזרה".
"ילדה של השפה העברית"
לשירים המוקדמים של מישורי יש ויזואליות מאוד חזקה. שירים כמו "קיר האימהות", שמעוצבים כמילים הניתכות אל חומה, או כאלה שמעוצבים כלוחות של נטיות הפועל. "זה כאילו את מדפדפת ב'גיאומטריה של המישור' של אהרון אספיס; אלה מתקנים הנדסיים שיצרתי, פסלים, שבהקראה הם נעשו מֹוּביילים".
את הספר הראשון, "אפרת מישורי, שירים ,"1994-1990 היא הוציאה בהוצאה עצמית, אחרי שבב משך שנתיים שום הוצאה לא הסכימה להוציא אותו. העטיפה היתה עשויה קרטון, ואת הניקוד היא הוסיפה בכתב יד. "הספר הזה נעשה בעבודת כפיים, בחומר. הוא נראה כמו ארגז שנפלט מאונייה, אפילו לי נשאר רק עותק קרוע ממנו".
ביום שבו הספר ההוא עמד בבית הדפוס בב521 עותב קים ממוספרים, שכל אחד מהם נושא חותמת, התקשרו אליה מהקיבוץ המאוחד להודיע שהוא התקבל להוצאה אצלם. במקביל, היא גם זכתה בפרס רון אדלר שהעניקו לה חברי ועדת הפרס - יהודה עמיחי, חיים גורי, ארז ביטון ופרופ' חיה שחם - ומנחם בן כתב על הספר שהוא "אחד המעשים השיריים החשובים" של אותו זמן. "אני חושבת שהייתי שרויה בתמיסה כל כך קשה שלא הייתי מסוגלת לספור את ההצלחה", היא אומרת.
"מילים היו לי מוסדות. השירים היו עבורי מימוש של שתיקות, של סגירת הפה. הפה שלי תמיד היה ממושטר. אבא שלי היה מתקן את ההגייה שלי, ואני חוב זרת אחריו שוב ושוב וכל הפה כואב לי". לוחות הפועל של האב הבלשן העניקו השב ראה לטורים האנליטיים הממוספרים של חלק מהשירים המוקדמים. היא מראה לי חוברות עבודה ששקדה עליהן בילדותה יחד עם אמה, שהעתיקה ושמרה את החרוזים הראשונים שכתבה הבת, ובכיתה ג' הקליטה אותן מנב תחות יחד שירים של דן פגיס וארז ביטון. היא גידלה אותך להיות משוררת?
"ממש לא. אבל היא עודדה אותי לפרסם את ספר הילדים שכתבתי, שהיה הספר הראשון שלי, והוציאה אותו בהוצאה שלה. אחר כך, כשבאתי אליה עם שלושה שירים שכתבתי, זאת לא היתה בשורה משמחת. כשהייתי בתיכון היא כתבה לי הקדשה בצורה שיר, 'לאפרת/ בבית קט, מכתב נחרת/ יחד תמיד, אני ואת'. גדלתי על ברכי השפה והספרות, אני מרגישה שאני ילדתה של השפה העברית, אבל אחר כך קדחתי חור בשפה. כל הזמן היה אצלי ניסיון ליצור את האנציקלופדיה של הצורות, לראות מה אפשר לעשות עם הגריד המוגבל של השפה, היתה תחושה שהכלים שעמדו לרשותי לא הספיקו כדי להגיד את מה שאני רוצה".
היא מונה שני אופנים לספר את הסיפור שלה. "אחד מסתפר עכשיו, אבל בזמן שהוא מסתפר הוא ממיס את יסודות הסיפור הקודם, את האקלים שבתוכו נכתבו כל השירים האלה. חצו את חיי הרבה שברים, פיזיים ונפשיים. לא ידעתי עליהם, הם הסתתרו. הונחתי על מפתן העוב לם עם הספר הראשון שלי, כאילו הייתי אתנה שקופצת מראשו של זאוס, בלי היסטוריה. העמדתי פנים, העמדתי פצעים, בשורות ישרות. יש בי מין תערובת של משהו שהוא נורא דוגמני ופוטוגני, עם הומור ומשחק, בזמן שהשירים היו לי גיליוטינה, שירים מפורקים, שבורים.
"כנראה שדברים לוקחים המון זמן. כמו שהמדענים קוראים את מה שהמפץ הגדול השאיר אחריו בגלקסיה, את הצלקות של האירוע, ככה השירים. הם משחזרים את האירוע רק מתוך כתב הסימנים שהוא השאיר, כשהחומר עצמו התנדף. אז מבחינתי, כל האירועים הביוגרפיים הם כמו מטאור שיוצר מכתש. בשירים הייתי כל הזמן עסוקה בליצור מתקנים, כי השפה לא הספיקה. מילים בשבילי זה מים חתוכים, זה שבלונה שרירותית שמונב חת על משהו שהוא כל כך חי שאי אפשר ללכוד אותו בצורה. תמיד הייתי עסוקה בליצור את הדגמים האוקב לידיים האידיאליים, אבל הנפש היא לא אקלידית, היא הרבה יותר".
"לכתוב על ההווה"
עד לפני הקורונה, מישורי לימדה משוררים ואמנים צעירים בסדנאות שירה ותיאטרון חזותי, ובנוסף היא מלווה ועורכת כותבים בסדרת "אש קטנה "77 שייסדה, המוקדשת לשירת נשים, אבל לאחרונה החלה להיפתח גם לכותבים גברים. "אני תמיד אומרת שאני מורה לאב מנות דרך שירה. התמרדתי בתפקיד האמא, הייתי ילדה פצועה שקראה לעזרה, ועם זה תמיד היתה לי תחושה שיש לי תפקיד. אני מרכיבה אנשים על הטּוסטוסבסּוב סטּוס שלי, אני משאילה להם את ארגז הכלים שלי, את הניסיון והידע שלי. הם מרשים לי להתערב, ואני מאוד מתערבת - אני יודעת איזה מס צריך לשלם לשיר הטוב. אני יודעת - כמו בקולנוע - איך להוליד את הסרט מתוך חדר העריכה".
בשנים האחרונות, לצד המעמד האימהי שלה בשירה הפרפורמטיבית, הגיע שטף של פרסים, אחרי תקופת יובש של 17 שנה: היא זכתה בפרס ריגה, פרס עמיחי, פרס לנדאו, פרס אקו"ם. ההכרה המחודשת הזאת פוגשת אותה כבר על מפתן הכתיבה החדשה: על פרס לנדאו שמעה כשהיתה בסיני, בדרך למפגש מחודש עם הים, עם גברים (אחרי זוגיות של שלוש שנים עם אשת הקולנוע דנה גולדברג) ועם הכתיבה.
"תמיד אהבתי ים, אבל מאז סיני אני מרגישה שאני כותבת כתיבה אחרת, כבר לא מתוך אזור המשפחה, כבר לא מתוך המקום של התינוקת, של הנשואה או של האמא, אלא כאישה, כאני. יש לי שורה, 'הגבר הבא שלי יהיה אישה', אז אני לא שם. אני מים. המים הם קוויר, מקבלים צבע לפי מה שבא".
היא מצאה את עצמה כותבת "כמו שמתקדמים בים, כשהמים בתוך הפה, ועושים צליל של 'וּואה' והגל ממשיך, הדבר מתגלה תוך כדי שהוא נכתב. הרגשתי שאני רוצה לכתוב על ההווה, והנה הוא בא. עוזי שביט, שהיה העורך שלי במשך שנים ארוכות, והספר מוקדש בין השאר גם לו, היה תמיד אומר לי, 'מה את רוצה, היו לך חיים מעניינים'. אבל שפופרת הצבע הזאת - כמה דם הוקז מתוכה. הייתי משופדת על פצע. היום אני במקום אחר. הביוגרפיה נשארה אותה ביוגרפיה, אבל הניתוח נסגר. עכשיו הים שוטף אותי".
ִמָּלה ְמפֶֹרֶׁשת ָהְפָכה ְלֶרֶׁשת ְוַהחֶֹפׁש לֹוַמר אֹוָתּה ְלִמְגָּבָלה "כל הביוגרפיה היא כמו מטאור שיוצר מכתש. בשירים הייתי עסוקה בליצור מתקנים, כי השפה לא הספיקה. התמרדתי בתפקיד האמא, הייתי ילדה פצועה שקראה לעזרה, אבל תמיד היתה לי תחושה שיש לי תפקיד"
ֲאִני ְּבֵביִתי
ְלׁשּום ַּבִית ֵאיֶנִּני ְיכֹוָלה ְלִהָּכֵנס ַעל ׁשּום ֶּדֶלת ֵאיֶנִּני ְיכֹוָלה ִלְדּפֹק
ֲאִני ְּבֵביִתי
השירים בכתבה מתוך הספר "ואיש לא חיבק את הים"