השאלון הקטן
מה היתה המוטיבציה לפרסום הספר?
"הייתי צריכה להוציא את הדברים החוצה. זה התחיל מהמכתבים שכתבתי לפסיכיאטר שטיפל במאניה דיפרסיה שלי. אחר כך רציתי שעוד אנשים יראו את זה. ועוד ועוד. זה היה גם תרפויטי. להוציא את זה בזמן אמיתי זה הכי יעיל מבחינה טיפולית. לא צריך לחשוב יותר מדי, רק להרגיש. רגש הוא המפתח להכל. בהתחלה לא חשבתי מי הייתי רוצה שיקראו את זה. אני מאוד רוצה שאנשים שזה נוגע להם יקראו, כי שם זה יכול להיות הכי מועיל - מטפלים, מורים, משפחה של מטופלים, מטופלים ואנשי מחקר. עוד יותר ישמח אותי אם מישהו שזה בכלל לא נוגע לו יקרא וייהנה מהקריאה, כי המשמעות תהיה שהצלחתי בתור סופרת".
מחלות נפש הן נושא לא מספיק מדובר?
"אני חושבת שגם היום זה נושא לא מוכר וטאבו, או לפחות כזה שמעורר אי נוחות. כנראה אנשים תמיד יחושו אי נוחות בקרבת נכים וחולים מכל סוג שהוא. אנחנו מתוכנתים לסווג את האנשים סביבנו לקבוצות, ומי שלא שייך לקבוצה שלנו נתפס כזר. התיאורים בספר שלי מובאים ישירות מרגעי האמת, ישירות מהחוויה. זה מכניס את הקורא אל המוח שלי, ואל הדברים המוזרים או הקשים שקורים שם. זה חזק יותר מלספר את ההיסטוריה או האוטוביוגרפיה, כי ספרים כאלה מתבססים על זיכרון, והזיכרון משתנה כל הזמן".
הספר אוטוביוגרפי לחלוטין או ששילבת גם בדיון?
"אין שום אלמנטים בדיוניים. הכל התחיל מכתיבת אי מיילים לרופא שלי. כתבתי לו את מה שהרגשתי או מה שעבר עלי. אחר כך, כשאספתי הכל לכדי ספר, עטפתי אותם ברקע שהוביל לכתיבתם ושילבתי סמסים, כולם גזורים מהטלפון שלי".
איך את מרגישה היום?
"אני מתמודדת עם אתגרי החיים, אבל יש לי קשיים בגלל תופעות הלוואי של התרופות - דברים כמו קשב, יכולת תכנון, זיכרון. אי אפשר להחלים מהפרעה דו קוטבית, זה המבנה של המוח. זה כמו שאי אפשר לשנות את היסודות של הבית, רק להזיז קיר פה וחלון שם".
סופרים שהשפיעו עלייך.
"'כל החיים לפניו' של אמיל אז'אר, '1984' ו'חוות החיות' של ג'ורג' אורוול. ואני אוהבת גם סופרים עכשוויים כמו מרגרט אטווד וג'ויס קרול אוטס".
ציטוט שמדבר לליבך במיוחד.
"כשהמציאות נסוגה ומתפוררת, מה שנשאר הוא הסיוט הכי גרוע שאפשר לחלום אותו, אלא שאנחנו ערים".