לא לאומי ולא ליברלי

יש בישראל ציבור רחב מאוד שניתן לכנסו תחת הכותרת הרחבה של "לאומי ליברלי". "לאומי" במובן הבסיסי של ציונות, שותפות בגורל, נשיאה בנטל ולקיחת חלק פעיל בחיים הכלכליים, התרבותיים והחבר תיים בישראל; "ליברלי" במובן של חירות הפרט ורתיעה מכפייה, כולל חופש דת. זהו ציבור מגוון שנע במרחב שבין הליכוד לעבודה על תחנות הביניים במפלגות המרכז, והוא זה המבסס את הקונצנזוס המרכזי בישראל היום ברוב סוגיות היסוד.

לציבור הזה, שגם אני נמנה עימו, יש ביקורת חריפה על התנהלותו של המגזר החרדי. קיימת ציפייה להעמקת האינטגרציה, להשתלבות בשוק העבודה, למציאת מסלולי שירות רלוונטיים בצבא: בקצרה, לקידום שילוב של החרדים הן במודל הלאומי - כחלק מסולידריות ישראלית יהודית; והן במודל הליברלי - שבירת מעגל העוני החרדי, יציאה מיחסי התלות במדינת הרווחה ובכספי משלם המסים. בשנים האחרונות נרשמות הצלחות מסוימות בכמה מהתחומים הללו, אם כי העבודה עוד רבה.

דווקא בשל כך רטוריקת השנאה של אביגדור ליברמן מעוררת כעס רב. ליברמן שובר את הסכמה הבסיסית שעליה מבוססת הביקורת הלגיטימית כלפי ההסדרים החברתיים שהתקבעו מול החברה החרדית. בקמפיין השנאה שלו הוא מנפץ את התשתית של הסולידריות הלאומית. במקום חיבור והשתלבות, הוא מטיף לניכור. במקום אחווה יהודית ישראלית המכבדת את המסורת ואת הדת, הוא מלבה סנטימנט אנטי יהודי ואנטי דתי שאכן מזכיר ימים אחרים.

למתוח ביקורת עניינית ואפילו חריפה, זה משהו אחד; אבל לתלות בציבור שלם את הרעות החולות של המדינה זה סיפור אחר לחלוטין. וזה לא נגמר שם: בפתרונות שליברמן מקדם הוא שובר את הרגל השנייה של ההסכמה: הוא זונח את הליברליזם לטובת כפייה וכוחנות. גיוס לצבא, לימודי ליבה - הכל עכשיו ומייד באמצעות כל כלי הכפייה והדיכוי שיש למדינה כדי לשבור את האוטונומיה החרדית.

למרות שמו, ליברמן מאוד לא ליברלי, ולמרות שם מפלגתו, ישראל ביתנו מאוד לא לאומית, וודאי שאינה בית. למעשה, הליברמניזם גם עבר את זמנו. שיח שנאה אנטי חרדי מסוגו התקבל איכשהו בשנות ה 90 כש מפלגות כמו מרצ או שינוי של טומי לפיד הפיקו הון פוליטי מסנטימנט חילוני רווח יחסית. אבל הסנטימנט הזה, סוציולוגית, דועך. בפועל, מי שהובילה את השינוי היתה הממשלה הלאומית של שרון, שמצאה את הד רכים לשנות את מערך התמריצים - בעיקר בקצבאות הילדים - שהוביל לשינוי העמוק ביותר בטווח הארוך. זאת במקביל ל"חוק טל", שיצר מודל של פשרה ושילוב הדרגתי בשוק העבודה. מאז דרכם של החרדים להש תלבות בחברה הישראלית מתקדמת באיטיות אך בבטחה.

העובדה שלליברמניזם יש הרבה פחות קהל כיום, היא אולי העדות המובהקת לשינוי שעבר על ליברמן ועל החברה הישראלית. האיש שלפני 12 שנים הצליח להגיע לשיא של 15 מנדטים, כשהציג חזון לאומי רחב יותר, הפך למחולל שנאה מיושן, שמצליח אולי להחזיק גרעין של ניכור, אבל לא מציג שום אופק של סולידריות קונסטרוקטיבית.