פרס ישראל לאג'נדה

דברים מוזרים, סותרים ומעוררי תהייה התפרסמו לאורך השבוע שעבר על פרס ישראל לחקר הספרות העברית תשפ"א. טרם הובהרו הפשר והתוכן של התעוררותה המאוחרת של חברת ועדת הפרס פרופ' יפה ברלוביץ בהתנגדותה לבחירה.

אבל על חלק מהעובדות שפורסמו אין מחלוקת. אין ויכוח על כך ש 11 שנים לא חולק הפרס הזה, ואין עוררין על הטענה שמשרד החינוך וידא שהשנה תקבל אותו אישה. הוא עשה זאת באמצעות מינוי ועדה שכולה נשים, ובפרט ברלוביץ עצמה, ַהפעילה בתחומי המגדר; ובאמצעות הבהרה לחברותיה, אם כהנחיה אם כרמז עבה, שזו התוצאה המבוקשת.

ואכן, וגם זאת עובדה מוסכמת, נבחרה כלה נכבדה, פרופ' ניצה בן דב; שלצד הישגיה המרשימים בתחום חקר הספרות, צוין בנימוקי הוועדה גם פועלה בתחום המגדר, כגון הקמת תוכנית לימודים בתחום.

כלומר: משבצת בודדה אחת של הכרה לאומית בחוקרי ספרות, הממולאת רק אחת לשנים רבות, ובה מקום לאדם יחיד, נפלה אף היא טרף לספירת הגולגולות, אותה חרב של איומים והשמצות המתנדנ דת היום על ראש כל עורך ועורכת של פרסום או אירוע, שלא יעזו שלא לשתף מספיק נשים. האבסורד שמתחולל לפעמים בשל דרישה לא עניינית זו, הגיע הפעם לשיאו. כי הפעם הדרישה היתה מוחלטת: אחת מתוך אחת.

האחת הזאת יכלה גם להיות למשל פרופ' שלומית רמון קינן, תיאורטיקנית בעלת שם עולמי, או פרופ' שולמית אליצור שתרמה רבות לחקר הארץ הלא נודעת של הפיוט העתיק, או אחרות. דומה שה רוב בוועדה סבר שאם כבר עוסקים בתיקון עולם ובוחרים את הזוכה על פי מינו, מוטב ללכת עד הסוף ולבחור במי שהיא לא סתם אישה אלא חוקרת מגדר. אבל מילא; ספריה ומחקריה של הזוכה, פרופ' ניצה בן דב, מאירי עיניים ועתירי ידע, וזמנן של האחרות יגיע.

אלא שיש כאן עוד דבר שגם עליו קשה לחלוק. פרופ' הלל ברזל בן ה ,95 מפעל חי כביר של חקר הספרות העברית, צריך היה מזמן לה תכבד בפרס הזה, ובוודאי היה מקבלו כבר אלמלא היה כה נדיר. הוא לא קיבל. כי הוא בן. צריך לאחל לו, מתברר, עד ,120 מילולית, כדי שאולי פעם יקבל את פרס ישראל. לא את כבודו זה יציל, אם זה יקרה, אלא את כבודנו.

אריה דרעי זעם על כך שבין הזוכים עד כה בפרס ישראל לשנה זו לא נמצא מזרחי. וזה באמת חבל. לאט לך, ר' אריה. הנומרוס קלאוזוס השנה היה עסוק בפמיניזם; עדתיזם היה כבד עליו. שמא לשנה הבאה בירושלים הבנויה יוקצו תחומי המחקר לפי עדות. נקווה רק שאף אחד לא יפנצ'ר את זה עם מכתבי מחאה מאוחרים.