נתניהו והציונות הדתית: ההיסטוריה חוזרת

שוק הדעות בביצת עיתונאי הציונות הדתית הגיע בחוה דש החולף אל סף רתיחה. ישראל הראל, בעבר יו"ר מועצת יש"ע, קרא ב"הארץ", ולא בפעם הראשונה, לנתניהו לרדת מהבמה. כך עשו גם עיתונאים בכירים בעיתון הציונות הדתית, "מקור ראשון". הנימוקים נעים משאיפה לשמר את שלטון הימין ועד רצון גלוי להרחיק את נתניהו מהגה השלטון. אכן, הפלונטר הפוליטי מחייב ארגון מחדש, ובכל זאת, אפשר ורצוי לשאול: מה באופן עהמהוהק עומד מאחורי ההתנערות הזו מנתניהו?

יש שישיבו: אידיאולוגיה צרופה. בתנאים "נורמליים", ניתן ליצור קואליציית ימין הנתמכת מבחוץ על ידי רע"מ האסלאמיסטית, אבל עבור אנשי הציונות הדתית המה צטיינים בנוקשות אידיאולוגית, אפשרות זו אינה באה בחשבון; לא עולה בדעתם לבקש מסמוטריץ' להגמיש את הקצוות הנוקשים של מפלגתו. "והיה מחננו טהור". מכיוון אידאולוגי שונה מעט, הסביר ישראל הראל כי כדי "למה נוע התפוררות חברתית", אין לשלול "ממשלת הפכים פוליטיים" (מרצ ובנט), שכן יש צורך "לגאול את המדינה מהבוקה והמבולקה שהמיטו עליה נתניהו וחבר מרעיו". עד כדי כך.

כך או אחרת, הדורשים להזיז את נתניהו, מצד זה או אחר, מדגישים כי הסיפור הוא האיש, או כורח הנסיבות, שכן בסופו של דבר החיבור שבין הליכוד לציונות דתית הוא טבעי, חזק ומושרש. לראיה, בעשור האחרון, ויותר מאי פעם, ניתן למצוא את אנשי הליכוד יחד עם בני הציונות הדתית הולכים ומתמזגים, ודי להתבונן בפסיפס האנושי של רדיו "גלי ישראל" או ערוץ .20

למרות זאת, אלו ואלו טועים, או לפחות אינם מדייקים. ההבדלים בין הליכוד למפלגות הציונות הדתית בסוה גיית הרכבת הקואליציה אינם עניין טקטי, נסיבתי או אידיאולוגי בלבד. הם נטועים גם ובעיקר בהבדלי מסורת ותרבות פוליטית. מאז מהפך '77 שימשו הסרוגים (בזמנו - "המפד"ל", "מורשת", "הבית היהודי", וכיום "הציונות הדתית" ו"ימינה") מפלגות לוויין מימין לליכוד הפרגמטי.

אבל תמיד היה ההרכב האנושי של הסרוגים מובחן ומיוחד: רבים מהם בעלי השכלה כללית ותורנית, חלוצים וחדורי משימה. כולם בני עלייה. בו בזמן, רבים מהם נטועים באליטיזם סמוי, קרי: בהתנשאות ובזלזול כלפי המון העם, המסורתיים, התומכים בליכוד כמפלגה ניצית ופרגמטית. עבור האליטיסטים, מי שלא בא בשערי מוסדות החינוך היוקרתיים - הישיבות התיכוניות והאולפנות - או מי שלא גדל במעוזי הבורגנות הדתיתהלאומית בפתח תקווה או בגה בעת שמואל, נחשב למי שהשקפתו "חלשה" ופחות נחשבת.

הנרטיב הזה התקבע במשך עשרות שנים של ביה דול קהילתי: בבתי הספר, בישובים הקהילתיים, ובוודאי בקהילות הגרעין התורני בעיירות הפיתוח, שלכאורה מבה קשות השתלבות אך למעשה מתבדלות. תרבות זו, על שכבותיה ההיסטוריות, אינה מתפוגגת בקלות. ההיסטוריה חוזרת בגלגול מעניין, והדהוד לכך ניתן למצוא במאמרו של ישראל הראל ב"הארץ" לפני כחודש, כאשר הוא ולא אחר (לא מהשמאל המוכר...) כינה את בוחרי נתניהו "עדר ההולך אחר המשכוכית". והעם רואים את הקולות: בשל היסטוריית ההדרה, עד היום רבים מתומכי הליכוד, המסורתיים וחובשי הכיפות הסרוגות מהפריפריה הגיאוגרפית, נשבעים בנקיה טת חפץ שלעולם לא יצביעו למפלגות הציונות הדתית.

את עמדתם של עיתונאי הציונות הדתית יש להבין על הרקע הזה. קריאתם להזיז את הקדקוד - נתניהו, אינה מקרית; היא נובעת מתשתית של זלזול במאות אלפי אזה רחים שתמיכתם העקבית בליכוד אינה ניתנת לניתוק מתמיכתם במנהיגותו של נתניהו. דפוסי הצבעתם לא נוצקו בבחירות 2019 ולא נגמרו בבחירות ;2021 אזרחים אלו חולקים קילומטראז' של כה03 שנה עם נתניהו כמנהיג המפלגה. הם בוחרים נתניהו למרות משובות האיש ולמרות דברי הבלע מצד ערוצי התקשורת המרכזיים, ואולי דווקא בשל כך. עולה חשש שהקריאה להזיז הצידה את נתניהו שואבת מאליטיזם שהוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של עריצות "הנאורים", היושבת על תשתית אנטיהדמוקרטית. יש אפוא לשאול: מי שמכם?

ההבדלים בין הליכוד למפלגות הציונות הדתית סביב הרכבת הקואליציה אינם עניין טקטי, נסיבתי או אידיאולוגי. הם נטועים גם, ובעיקר, בהבדלי מסורת ותרבות פוליטית