האסון הבא בדרך, וזו הסיבה
מילה יפה אחריות. מתגלגלת על הלשון, נוצצת כמו יהלום, מציירת בראש דימוי של האדם המיוסר הנושא על גבו את כובד המשקל של הודאה בטעות, הבעת חרטה והתמודדות עם ההשלכות של כל אלו.
היא לא חדשה כמובן במחוזתינו המילה הקטנה הזו, המהלכת קסם בכל פעם שהיא מוזכרת. אנשים נשבעים בשמה, הוגים אותה במצח חרוש קמטים ודורשים אותה בלהט כאילו אם רק נשרבב אותה ונקשר אותה אל האסון התורן, יבוצע התיקון. כמה קל ונוח. מילה אחת קטנה בעלת שש אותיות שמסדרת את הכל.
אך מדובר באשליה, פאטה מורגנה במדבר של כישלונות ומחדלים. בלקסיקון העברי הפכה האחריות למילה חסרת תוכן. ביטוי ריק מפה עולה מעשית, וככל שמשתמשים בה יותר כך נראה שהאחריות יושבת לה מכווצת בקרן זווית ואין איש שבאמת יבוא וייטול, אלא לראותה ולהגותה בלבד.
אם אתם ישראלים שנולדו בתחומי המדינה היהודית החל מה' באייר תש"ח ועד עצם היום הזה אתם יודעים זאת, ויכולים להוכיח את היותה של האחריות שקולה להבטחת בחירות בקלות רבה למדי. נסו לפשפש בזיכרונכם ולחשוב מתי בפעם האחרונה קמה דמות ציבורית, התייצבה אל מול התקשורת והאומה ואמרה: "אירעה תקלה במשמרתי, מה שהופך אותי לאחראי לה. אני מצר עליה ומוכן לשלם את המחיר על השגגה שנפלה תחת ידי". החיפוש אחר אירוע שכזה יהיה ארוך, מייגע ובעיקר מצער, כי למעט בודדים שבבודדים, איש אינו עושה זאת.
לא פוליטיקאי, לא שופט, לא פקיד, לא מנכ"ל, לא שוטר, לא מפקח, לא חייל או סוהר או כבאי. בישראל נשיאה באחריות היא לא יותר מפריט בדף המסרים של מנהל משברים תקשורתיים, המייעץ לאדם שבמוקד האש. גם עיתונאים בישראל, אגב, לא מרבים, בלשון המעטה, לשאת באחריות.
הסיבות לכך רבות ומגוונות, אך הן פחות חשובות ואינן משנות את העובדה שבמדינת ישראל קיימת תרבות חסרת אחריות. המשמעות הבלתי נמנעת היא שהאסון המיותר הבא ינחת עלינו בוודאות. מדובר בעניין פיזיקלי, חוק של הטבע. עם בואו של אסון ישראלי מתחילה תגובת שרשרת שבה נמהלים נאומים על בדיקה, חקירה ומיצוי הלקחים עם האחראים, ואלו מצטברים לכדי מסה המשחררת אנרגיה שמניעה את רכבת הקטסטרופה הבאה, שדוהרת אל הקיר בעוצמה. אולי יהיה זה גשר שיקרוס, אולי רעידת אדמה, ייתכן ששוב נצפה בקהל נדחס אל סמטת מוות או שהאחראים לביטחוננו יחוו שקיעה בקונספציה נוספת בדרך למלחמה כושלת. מדובר במכנה המשותף הנמוך ביותר של אנשי הציבור בישראל מימין ומשמאל, ללא הבדל דת, גזע ומין, שידיו של איש מהם לא שפכה את הדם הזה, הקודם או הבא.
אם אין אחראים לאיש אין באמת טעם לחקור, אם לא חוקרים אין דרך לתקן, ואל הוואקום של חוסר התיקון ייכנסו גופות, יתומים, אלמנות ובעיקר תהיות על איך זה קרה לנו שוב, זאת אף שכולנו מבינים בדיוק איך זה קרה לנו ושאין דרך להימלט מכך שזה יקרה לנו שוב.