זה כבר נאמר בקול: "אנחנו לא אותו העם"

נפתלי בנט ואיילת שקד מצטרפים בימים אלה למח נה פוליטי חדש עבורם, מחנה השמאל. הם לא גדלו בו, והם אורחים טריים בתופעה חברתית המבקשת לחסל את יסודות המחנה הלאומי. הוויכוח אף פעם לא היה סביב בנימין נתניהו, אלא על קיום הליכוד ועל הנהגתו את המחנה הלאומי. בנט ושקד יכולים לאטום את האוזניים בדונג משובח ולהתבשם במשרות הרמות שהשמאל מר עיף עליהם, אולם הם צריכים לדעת: הם הסרח העודף, הם הזנב שמאמין שיכשכש ויטלטל את הכלב.

בפועל, הנחת היסוד של מחנה השמאל נאמרה לאחר האסון בהר מירון באופן חד וברור מפי העיתונאי ירון לונדון: "אנחנו לא בני אותו עם, מבחינתי זה כמו אסון שקרה בסין". מבחינתו החרדים, לצד המוני הישראלים שאינם חרדים, שבאו לחלוק כבוד ושמחה משותפת, הם צלליות נעדרות ייחוד; אלפי צלליות זהות המתנועעות בקצב אחיד. המסקנה המחרידה שאליה לונדון מגיע: "מה אכפת לי אם כמה עשרות מהם ייפלו כמו דמויות קרטון זהות במטווח?".

מחנה השמאל, שמאז ומתמיד היה עטוף בדגל הנאורות והחילוניות, מגובה ברעיון ההומוגניות התרבותית ובדי קטטורה של המחשבה החופשית, משמיע מתוכו קריאה לחיסול רגש משותף של סולידריות לאומית ותרבותית בין הקבוצות היהודיות המרכיבות את ישראל. השאיפה המובעת היא פיצול, שתי מדינות לעם היהודי בארץ יש ראל: ירושלים ותל אביב. זה רעיון שמועלה על הכתב שוב ושוב, והפעם מהדהד אותו אודי פרידן, פרסומאי, שקבע בימים אלה בפשטות "הגיע הזמן להתגרש". בין שני הג רושים "פעורה תהום בלתי ניתנת לגישור. הקרע הולך וגדל ואין שום סיכוי לאחותו. השנאה יוקדת".

כל תחלואי הקפיטליזם השוטף את ישראל הם אשמת מדינת ירושלים. הפערים הם תרבותיים והם נגרמו רק בגלל חוסר היכולת של האחרים, מחוץ למדינת תל אביב, לעמוד בקצב. התקווה של השמאל היא כי במדינת תל אביב, שכידוע הם הקימו אותה בלי כל עזרה מאף אחד, הם יחיו בשוויון וללא פערי מעמדות בקומה ה 30 במג דלי אקירוב. החלשים, פשוטי העם שלא יעמדו במרוץ, ייפלטו למדינת ירושלים. בני האור יגרשו מתוכם את בני החושך. החרדים היו לעלוקות, המתנחלים לחומדי אדמות והמזרחים לביביסטים חסרי תבונה. הם לבדם, ורק הם, נושאים את המדינה על כתפיהם החסונות. זו החשיבה הגלותית של השמאל שמעודדת הסתגרות ועוד הסתגרות מתוך רצון להעמיק את השסע. במשך עשרות שנים המודרים על ידי מחנה השמאל לא נספרו, וכעת השמאל מחזיר עטרה לראשו.

הדברים נאמרים אפוא בצורה גלויה: זה מעולם לא היה מחנה השינוי. זהו מחנה שמדובריו הבולטים בוקעת פעם אחר פעם סלידה מכל מה שהוא יהודי, לאומי, מזרחי, דתי. מכל מה שמסמן מסורת אבות או תחושה עמוקה של רצי פות ואחידות דתית ותרבותית של עם משותף. כעת כל שצריך הוא את חמורו של השמאל, נפתלי בנט, שיהפוך את תוכניתם לבת ביצוע, שיוציא עבורם את הערמונים מהאש. "הצדיק" שהתחייב בכל שבועה אפשרית למחנה הימין התעוות נוכח סיר האתנן שהונח לפניו. מחנה השמאל מעצב לנו שממה מנטלית, שבה העתקת חיי ברלין לישראל תיתפס כאופציה התרבותית היחידה שניתן לנשום בארץ הזו. כידוע, בברלין רצוי ומומלץ שיהודי לא יראה סממן כלשהו של יהדות בזירה הצי בורית - כיפה, טלית, מגן דוד, החושפים אותו לסכנת תקיפה ברחוב, כך קבע שר המשפטים הגרמני. זו השממה הנוראה שאליה חותר השמאל.

כל אחד מאיתנו שומע אותם מדברים על הפיצול, וככל שהם מתקרבים למימוש הפנטזיה הפוליטית שלהם, כך יוצאת מהם הסלידה בחופשיות ובבוטות רבה יותר. אל "הפיוס הלאומי" הזה רצים בנט ושקד בזרועות פתוחות. עולה השאלה, האם באמת בנימין נתניהו הוא המשסה הגדול, או שהתזה הרעיונית של השמאל היא זו שמו ליכה חשיכה ופירוק של כללי הבסיס המאפשרים חיים משותפים?

ככל שהשמאל מתקרב למימוש הפנטזיה הפוליטית שלו, כך יוצאת מדובריו הסלידה בבוטות רבה יותר. אל "הפיוס הלאומי" הזה רצים בנט ושקד בזרועות פתוחות