אלה שלא ויתרו על ירושלים מאוחדת

הפרט הראשון שצריך לדעת על משפחת קנדל הוא שיש להם 11 ילדים. הפרט השני הוא שהם ממשיכים שרשרת ארוכה של היסטוריה יהודית בלב ליבה של ירושלים, בעיר העתיקה. לא קל לגור ולחיות ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. זה דורש עוצמה נפשית ואנושית גדולה מאוד. התושבים שם צריכים להיות תמיד דרוכים, להביט מעבר לכתף, להיות מלווים כל הזמן בידי חברת אבטחה ושומרים, לחיות מאחורי דלתות מאובטחות. ועדיין, ברובע המוסלמי וברובע הנוצרי בעיר הע תיקה גרות היום עשרות משפחות יהודיות, מרימות את הדגל הכחול לבן באזור שכמעט נשכח וננטש.

קשה להאמין איזה עולם אחר נמצא במרחק כמה דקות מהרכבת הקלה. ברחובות הללו של ירושלים, סמוך לשער שכם ולשער הפרחים, השפה העברית כמעט לא קיימת, מלבד שוטרי מג"ב שניצבים בשעריה העתיקים של העיר, וההרגשה היא שאתה זר בעיר שלך. בתוך תחושת הזרות, ההתיישבות היהודית היא נקודה של אור. דגל ישראל שמבצבץ מהמרפסות ומונף על הגגות ממלא את הלב בגאווה ובתקווה.

"למה אתם כאן?" אני שואלת את דפנה קנדל, אף שזו שאלה רטורית עבורי. היא מחייכת ומציגה לי תמונה בשחור לבן של רחל גרין. רחל היתה היהודייה האחרונה שעזבה את הרובע המוסלמי, בפרעות תרצ"ו. מאז ועד סוף שנות ה 70 הרובע היה ריק מיהודים. ובמעין אחווה נשית שכזו, דפנה, רחל ואני, מבינות זו את זו. רחל שנאחזה ברובע, דפנה שמחדשת אותו וממשיכה את רחל, עם ילדיה ובן זוגה.

סיור בסמטאותיה של העיר העתיקה הלא נודעת הזו מגלה עוד עשרות משפחות יהודיות, יצוקות מברזל, שמיישבות את העיר. אני יודעת שיש כאלה שירימו גבה ויתמהו מדוע דווקא שם. אבל זה חלק מהעניין. אנחנו באים לגור בירושלים, להפיח בה רוח יהודית על ידי בניית החיים, גם כשזה קשה, ולא רק על ידי הצבת כוחות משטרה ומג"ב.

על שולחנה של משפחת קנדל מונחת חוברת דקה עם סיפורי שח רור העיר. "לנו זה רגע עמוק, חרישי ומסעיר לב, ממש תחושה פיזית של כיסופי הדורות", מצוטט שם אחד החיילים, "הנה חוזר העם היהודי, בעוז, בתעצומות נפש ובכוח כיסופי הדורות, מצליח לקום ולהתרומם מהגלות, מתוך אפר השואה, מתייצב על רגליו - ובמלחמת גבורה שב לחזור ולשלוט בגורלנו. כאן במרום הר הבית בירושלים".

יהודה קנדל, אביו של נחשון, היה ממשחררי העיר במלחמת ששת הימים. יורם זמוש, החייל שהניף את דגל ישראל מעל הכותל, הוא דוד של נחשון. נחשון ודפנה, עם 11 ילדיהם, ממשיכים את פועלם של יהודה ויורם. אלה לחמו ושחררו, והם מיישבים ובונים. כמוהם יש מאות מש פחות שלא ויתרו על ירושלים מאוחדת באמת, ומשלמות על זה מחיר אישי כבד. הם מיישבים היום את כפר התימנים, את שמעון הצדיק, את נוף ציון, את מעלה הזיתים, את הרבעים העתיקים בירושלים. הם לא נכנעים לטרור יומיומי ולא נבהלים מהתעלמות התקשורת שלא רואה בהתקפות עליהם ערך לדיווח. הם יודעים שהם עוד חוליה בשרשרת הנצח של שיבת עם ישראל לארצו. חג ירושלים שמח.