השלטון הוחלף, השמיים לא נפלו
באופן מפתיע, השמש זרחה אתמול. עם אור ראשון, הדרורים על עץ התאנה צייצו כתמיד. משכימי קום נחפזו לצאת לעבודה ומנועי מכוניותיהם הפריעו את השלווה. התנועה בחוץ זרמה, כמו בכל יום רגיל. מדינת ישראל, הפלא ופלא, לא נבלעה בתוך חור שחור, גם לא הותקפה, לפחות בינתיים, בטילים גרעיניים. מדינת ישראל קמה לעוד יום של שגרה. יום שבו בנימין נתניהו אינו עוד ראש הממשלה.
בן ה 10 שלנו אינו פרשן פוליטי מדופלם, אך בכל זאת היטיב לת מצת את האירוע. ביום ראשון אחר הצהריים נסע לירושלים לחגוג את שבוע הספר, כשחזר אמר: "בדרך הלוך לירושלים בנימין נתניהו עוד היה ראש הממשלה. בדרך חזור הביתה ראש הממשלה היה כבר נפתלי בנט". בן ה 10 ליווה את הוריו פעמים רבות, רבות מדי, לקלפי, אך מעולם לא חי במדינה שבה ראש הממשלה אינו בנימין נתניהו. עבורו, כמו עבור כל ילדי ישראל, זאת הפעם הראשונה שבה מתחלף ראש ממשלה. הלוואי שאנחנו המבוגרים היינו מסוגלים לחוות את האירוע הזה באותה פשטות ילדית, בלי הכעסים והקללות והחרמות והחרדות. אני מבינה לגמרי, וגם חשה בעצמי, את הכאב והאבל על הדחתו של נתניהו מראשות הממשלה. היה פה מנהיג דגול שנתן את כל כולו לטובת מדינת ישראל. היה ואיננו עוד ראש ממשלה, כי אם יו"ר האופוזיציה.
אך יחד עם זאת, טוב שנזכור את מה ששכחנו בשנים האחרונות: במדינות דמוקרטיות, כך נהוג, ראש הממשלה מתחלף מעת לעת. לכן אין סיבה לרקוד הורה בכיכרות, גם לא להתאבל בשווקים. רק להתפלל. להתפלל שהכעסים ישקעו אט אט, שמדינת ישראל תזכה ביציבות שלטונית, שנמשיך להתפתח, שנזכה למעט שלווה, ובעיקר שנכבד זה את זה, ונזכור שאחרי כל המחלוקות, אחים ואחיות אנחנו.
מי שהצליח להזכיר לנו איך עושים זאת, היה דווקא יאיר לפיד. בתוך ים של צעקות הוכיח ראש הממשלה החליפי, שאפשר להתנהג בהדר כמעט בית"רי. בזמן שבימין עסוקים בשבועות האחרונים בק טטות ובגידופים, לפיד הצליח להוכיח מנהיגות ואחריות. הוא רקם בנחישות את הממשלה הזאת, תוך שהוא שם בצד את האגו האישי שלו, והגיש לבנט על מגש של כסף את ראשות הממשלה.
האופן שבו נהג ביום א' בכנסת בישיבת השבעת הממשלה, היה מעורר השתאות והערכה. בעקבות ההתלהמות במליאה בעת נאומו של בנט, הוא בחר לגנוז את הנאום שכתב מראש ונשא דברים קצרים וחדים כדורבנות, על הבושה שהוא חש נוכח ההתנהלות הצעקנית בכנסת.
לא האמנתי שיגיע אי פעם יום שבו דווקא יאיר לפיד יעורר בי אופטימיות ונחמה בתוך תחושת מועקה כללית. אבל את מה שמ גיע לו, אי אפשר לקחת ממנו. יש לנו מה ללמוד ממנו לקראת קרב המנהיגות הצפוי בימין על ראשות הליכוד. יש לנו מה ללמוד ממנו כבני אדם - לא חייבים להתעקש לעמוד במרכז, לפעמים מנהיגות אמיתית היא למשוך בשקט בחוטים מאחור.