"זה לא נגמר עד שלא הגעת לקרקעית"
שירז אפיק עבדה כעובדת סוציאלית עם מכורים בארה"ב, וספרה "מתחת לעור" מתאר סיפור שבמרכזו תמר, גם היא עובדת סוציאלית, מתאהבת במטופל בעל נטייה להרס עצמי ● בראיון היא מספרת מה מרתק בצד האפל, ולמה פנטזיית ההצלה של הגיבורה שלה נכשלת
ה״היו לי מטופלים שרציתי לסחוב אותם על כפיים. אבל הם לא צריכים את זה. רובם צריכים שאני אתן להם אמפתיה, עקביות וכלים כדי שיוכלו להמשיך ולדאוג לעצמם גם כשאני לא אהיה בסביבה"
״בספר הקווים לא לגמרי ברורים. הדמות של אדם היא לא מפלצת ותמר היא לא קדושה. למשל, היא לא תמיד כנה עם עצמה לגבי המקומות שבהם היא 'מושכת טיפה' את החבל כדי לראות 'מה יקרה אם'"
רומן הרביעי של שירז אפיק, "מתחת לעור" )הוצאת עברית( שהוא גם הספר האוטוביוגרפי ביותר שלה, מתחיל עם האגדה של כיפה אדומה והזאב הרע. אלא שבניגוד לכיפה אדומה, הגיבורה שלה, עובדת סוציאלית בשם תמר, דווקא חולמת לפלרטט עם הזאב, גם אם במקרה הזה הוא יותר אומלל ממרושע. הסיסמה שלה היא "שפוי זה פוי". לכן כשהיא פוגשת את אדם האמריקני, שמתמודד עם מחלות נפש והתמכרויות לסמים ולאלכוהול, היא לא נרתעת – להפך: היא קופצת פנימה בלב חפץ.
אפיק, שגם היא, כמו הגיבורה שלה, עובדת סוציאלית לשעבר, כתבה את סיפור האהבה של תמר ואדם מתוך זיקה לתופעה של "התמכרות למכוּרים". "בארצות הברית התופעה הזאת מאוד ידועה ונכתב עליה הרבה, קוראים לזה .codependence זה קורה להרבה בנות זוג של מכורים וזה קורה גם להרבה עובדות סוציאליות, בעיקר מתחילות. זאת הפנטזיה לקחת את 'היהלום הבלתי מלוטש' ולהפוך אותו, בעזרה האהבה וההכלה שלי, לנוצץ. את חושבת, 'אני אהיה זאת שתציל אותו'". למה זה נכשל? "זה עשוי להיכשל כי זה יוצר תלות של האדם בך ושלך בו. היו לי מטופלים שרציתי לסחוב אותם על כפיים. אבל הם לא צריכים את זה. רובם צריכים שאני אתן להם אמפתיה, עקביות וכלים כדי שיוכלו להמשיך ולדאוג לעצמם גם כשאני לא אהיה בסביבה. אבל לא ליצור קשר שהם תלויים בו ברמה כזאת שבלעדיי הם חוזרים לנקודת האפס".
"כיפה אדומה" מודרנית
אפיק עזבה את העבודה הסוציאלית ,2014־ב וכיום היא מתגוררת במודיעין ועוסקת למחייתה בעריכת סיפורי חיים. "למרות שתמיד ריתק אותי הצד האפל, כעובדת סוציאלית תמיד עבדתי רק עם קורבנות. לא ראיתי את עצמי עובדת עם תוקפים. יחד עם זאת, החלוקה לטוב ורע לא תמיד כל כך ברורה כמו באגדה על כיפה אדומה. במציאות הדברים יותר מעורבבים. גם קורבנות יכולים להיות מאוד תוקפניים, וכיפה אדומה הרבה פעמים מחליפה מקומות עם הזאב. "למשל, כשעבדתי עם ניצולי שואה, הייתי רואה את ההזדהות שלהם עם התוקפן ועם האלימות שספגו. אלה הרבה פעמים שני פנים של אותו הדבר. גם בספר הקווים לא לגמרי ברורים. אדם הוא לא מפלצת ותמר היא לא קדושה. למשל, היא לא תמיד כנה עם עצמה לגבי המקומות שבהם היא 'מושכת טיפה' את החבל כדי לראות 'מה יקרה אם'". גם בספר הקודם שלה, "ֶאְבקוֹעים" )פרדס, ,(2019 היא כתבה על דמות עם צד אפל: הספר התבסס באופן רופף על סיפורו של לוכד הנחשים יעקב פסח סלע שנרצח בשנת .1996 "לא הכרתי אותו אישית, שמעתי עליו רק אחרי שהוא מת, אבל הרעיון של צייד שהפך לקורבן הדליק לי את הדמיון. סיפרו לי שהוא היה מפזר נחשי צפע בבתים של שכנים, או שהוא היה עושה הכלאות בין נחשים שאין נסיובים להכשות שלהם. דמיינתי אותו כמי שחושב על עצמו שהוא האלוהים של הנחשים, כמי שמרגיש שהוא קצת נחש בעצמו. זה לא בכדי שאחרי שכתבתי את הדמות שלו, בתור 'זאב', כתבתי את הדמות של תמר כ'כיפה אדומה'. זה אפשר לי להיות פעם זה ופעם זה. וזאת בדיוק הדואליות של הטורף־קורבן".
למסך כאב
כעובדת סוציאלית, אפיק עבדה עם מכורים כאשר התגוררה במשך חמש שנים בניו ג'רזי שבארצות הברית, שם היתה חלק מצוות שהעניק טיפול שוטף למטופלים שיצאו מאשפוז וניסו להשתלב בקהילה. "אלה היו חולים קשים שהשתחררו לקהילה רק בתנאי שהם יראו את הצוות שלנו באופן קבוע. הרבה מהם היו מכורים ואלימים, עם היסטוריה של פגיעה עצמית קשה. היו כאלה שאסור היה לנו לבקר לבד, רק בזוג, עם המספר של 911 לחוץ בטלפון. אז גם אם היו שם רגעים משמחים, לא היו הישגים גדולים. היו אמנם הרבה יותר תקציבים מאשר בארץ. היינו לוקחים את המטופלים לשופינג, לקנות מלתחה שלמה, על חשבון המדינה. היינו לוקחים אותם למסעדות, לדיינרים - לא רק מקדונלד'ס - עושים להם ימי כיף. יותר משתלם למדינה לממן את כל הדברים האלה מאשר לשלם על יום אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. אבל בסופו של דבר, את יכולה רק להקל על הסבל, את לא תוציאי את המטופלים מהמעגל הזה".
ב"מתחת לעור" כמעט שאין דמות שלא מכורה למשהו. אפילו סבתהּ של תמר, עוגן של יציבות ושפיות, שותה שרי. "ההתמכרות ממסכת כאב", אומרת אפיק. "לתמר יש פחות מודעות ממה שהיא היתה רוצה לחשוב. היא לא קולטת את עומק התהום שהיא הולכת מעליה. היא מאוהבת בטירוף, וזאת אהבה שנותנת לה תחושת מוגנות ובית. אני חושבת שהיא מכורה, וכמו המכורים, זה לא נגמר עד שלא נגעת בקרקעית". אהבה זאת התמכרות? "התאהבות כן - לא אהבה. אהבה זה להיות איתך בחדר לידה או לקום לילד בלילה, אלה הוויתורים של הזוגיות. כמו שאומרים שאגדות לא נמשכות אחרי 'חיו באושר ועושר', כי ה'אחרי' הוא משעמם - אז זאת אהבה. אף אחד לא רוצה לשמוע איך סינדרלה והנסיך רבים מי ינקה את השולחן. לעומת זאת, התאהבות מפעילה את אותם מנגנונים במוח כמו התמכרות. אחת הדמויות בספר אומרת שכל סם, אחרי שההשפעה שלו מתפוגגת, גורם לאפקט הפוך מזה שהיה לו בהתחלה. ההרואין שממסך את הכאב, עם ההתפוגגות שלו יחזיר את הכאב בצורה הרבה יותר קשה. סמים ממריצים (uppers) יביאו ל'דאון' נוראי. וככה גם אצל תמר. היא נכנסת למערכת היחסים הזאת כדי לא להרגיש כאב ובדידות, אבל בסופו של דבר היחסים האלה גורמים לה יותר כאב ויותר בדידות.
"אחד השמות שחשבתי לתת לספר היה 'עד שהנעל השנייה תיפול', זה ביטוי נפוץ בארצות הברית שלא כל כך מדבר לקוראים הישראלים, ולכן החלפתי אותו בסופו של דבר. הסיפור מאחוריו הוא שמישהו חוזר הביתה מאוחר בלילה ומפיל נעל אחת בחבטה רועשת על הרצפה, ואחר כך מוריד את הנעל השנייה בזהירות. למחרת בבוקר הוא פוגש את השכן שלו מלמטה, הלום מעייפות, והשכן אומר לו, 'כל הלילה חיכיתי שהנעל השנייה תיפול'.
"זה ביטוי שמשתמשים בו בהקשר של התמכרויות, כי בתור מכור אתה כל הזמן מחכה שהדבר הרע יקרה כבר, וההמתנה כל כך קשה עד שחוזרים להשתמש רק כדי 'לזרז תהליכים', לגרום לנעל השנייה ליפול כבר. אז גם תמר ככה, מזרזת תהליכים".
לפעמים הרגשתי שאת כותבת את הדמות של תמר כמו מדריכה, או מטפלת.
"הייתי רוצה שהספר ייגע בקוראים לא רק ברמה הספרותית אלא גם ברמה הרגשית. תמר עוברת שינוי. היא לא היתה יכולה שלא להיכנס ליער. היא לא היתה יכולה לעשות את זה אחרת. אז היא נכנסה ליער, חגגה עם הזאב, וראתה ש'לא כיף'.
"את הטעות הזאת היא כבר לא תעשה. עכשיו היא תוכל להמשיך הלאה, לטעויות אחרות".