למצוא את סבא, ואותנו •

טובית נייזר עוסקת באומץ חלוצי באנשים השקופים של החברה הישראלית לכן הבחירה להעניק סוף מנחם לכלל העלילות קצת מקלקלת את חוזקה של היצירה

בסצנת

הפתיחה של ״מתי בפעם האחרונה ראית את סבא?״ יוני ושמוליק צועדים ברחובות תל אביב בערב ליל הסדר. סבא, וגם הפיליפינית שמטפלת בו, לא ענו לטלפון, והם נשלחו לברר מה קרה ולהביא אותו לארוחת החג. יוני לא לגמרי בטוח מה הכתובת, וכשהם נכנסים לבסוף לדירה, מקדמת את פניהם צחנה איומה. מה עלה בגורלו של סבא?

הסופים הטובים - ויש כמה כאלה - הם נקודת החולשה של הספר. טובית נייזר קושרת את הקצוות בצורה אלגנטית ואופטימית, עד כדי כך שהיא אינה מתאפקת ואפילו מיישבת סכסוכים בין שכנים.

למה זה מפריע לי? כי הספר עוסק בכמה נושאים מטרידים וכואבים, ונייזר מעזה לחרוץ את השכבות שהופכות את הנושאים הללו לבלתי נראים עבור רובנו, נושאים שאינם מדוברים כלל סביב שולחנות החג בבתים הבורגניים העירוניים שהיא מתארת - החל מבדידותם של קשישים, דרך התחבטויות הדור שאמור לטפל בהם אבל נואש לחיות את חייו, ועד למצוקתן של העובדות הזרות הנפרדות ממשפחותיהן ומתמודדות לא אחת עם יחס משפיל, ניצול ואלימות.

על הרקע הזה, הרצון לספק סוף טוב - לא רק לעלילה הראשית, אלא גם למרבית קווי העלילה המשניים - הוא צורם, כאילו נייזר נבהלה מן המציאות שהעזה לצייר באופן ריאליסטי כל כך, והיא מאפשרת לקוראיה לומר לעצמם בתום הקריאה שיהיה בסדר, הנה, תראו, אפילו יהיה נחמד מאוד.

בבסיס הסיפור עומדת, כאמור, היעלמותו של סבא. הוא ו״הפיליפינית שלו״ לא הותירו עקבות, והמשפחה החרדה יוצאת לחיפושים, פונה למשטרה, מנסה להפעיל קשרים ובעיקר חווה אין־אונים שאינו מוכר לה ולשכמותה. נייזר - המודעת היטב ליחס שזוכים לו מהגרי עבודה בחברה הישראלית - אינה מסתפקת בתיאור הקשיים והייאוש שחווה המשפחה התל־אביבית, זו שבכל סיפור ובכל דיווח עיתונאי יש לה שמות ופנים, וחבריה רשאים להיות אינדיבידואלים בעלי אופי משלהם, מגרעות, תקוות וחרטות.

היא גואלת מאלמוניות את המטפלות הפיליפיניות, ומעניקה גם להן ולבני משפחותיהן שמות, קולות ייחודיים, מערכות יחסים מורכבות, או במילים אחרות: את הזכות להיות אנושיים.

אוולין, הופ, לידיה ודניס מקבלות מקום בסיפור לא פחות ממיכל, יוני, סיגל, רינה, ראובן או זאב. שקיפותם של הקשישים החיים במרחק שני צעדים מילדיהם מקבילה לגמרי לשקיפות העובדות הזרות, שהילדים שלהן נותרו במרחק אלפי קילומטרים. אלה וגם אלה הרי נמחקים בשיח היומיומי - הקשישים מקבלים את הכינוי הגנרי ״abA״ ו״amI״ או ״ספתא״, והמטפלות הן ״פיליפיניות״ גם אם למי מהקשישים יש ״פיליפינית מרומניה״ - אף שלכל אחת ואחד היו חיים מלאים עוד קודם, שנדחקו לשוליה של חברה שחולפת על פניהם במהירות ודורסת אותם )גם בפועל, באמצעות קורקינטים חשמליים( בלי להביט לאחור.

נייזר סיפרה בראיון שכדי לבנות את הדמויות שלה היא ראיינה חמישים נשים, מטפלות מהפיליפינים העובדות בתל אביב. היא פגשה בהן על ספסלים בעיר, התארחה בדירותיהן, הלכה איתן לכנסייה ולשוק בתחנה המרכזית, והן סיפרו לה על עצמן: סיפורים של געגועים, התעמרות, תקיפות ועבודה פיזית קשה, ולעומתם סיפורי חברות, יזמות ושמחה.

התחקיר הזה ניכר בסיפור היטב. אנחנו עדים לשיחות מורכבות בין אם ובתה שמכירות בעיקר מבעד למסכים; למערכות היחסים הבין־דוריות למש־ כאן ושם - המשתנות בלחץ הצרכים הכלכליים והחברתיים; פחות החלופיות, המשמשות משענת בלית ברירה.

נייזר מתבלת את העלילה במידע רב על הקהילה הפיליפינית בישראל. היא מספרת, למשל, שגיל שבע והמעבר מגן הילדים לבית הספר הוא ציון דרך חשוב מאוד בחייהם של ילדים פיליפינים; ושקבוצות של מטפלות נוהגות לחסוך ביחד כסף בשיטה הקרויה פאלוואגן, שבמסגרתה כל אחת תורמת סכום קבוע מדי חודש, ואחת לחודש הן מקבלות, על פי תור, את הסכום שהצטבר, כדי לממן צרכים בהולים.

היא אפילו מספרת על מה שנדמה שאיש אינו מקדיש לו מחשבה: על ההיקשרות למטופלים, שנגמרת תמיד במוות, אובדן ואבל, שגם הוא לעיתים קרובות מאוד שקוף.

נדמה לי שבזירה הספרותית הישראלית הרומן של נייזר הוא חלוצי - הוא מסיר את גלימת הרואה ואינו נראה מהאנשים שממלאים את השדרות שלנו )״מיום ליום יש יותר פיליפיניות בשדרה. הן באות לבשר את מותנו...״ אומר הסב, כשבתו מציעה להביא לו מטפלת(, ומביא אותנו למקום שבו נוכל, אם ניעתר לכך, לגלות אמפתיה - לא רק לקשישים )כי יום אחד כולנו נהיה כמותם(, אלא גם לזרות שנוגעות במקומות אינטימיים בחיינו ונעלמות. מתי בפעם האחרונה ראית את סבא? / טובית נייזר, הוצאה עצמית, 164 עמ׳