השגיאה הקולוסלית של יוסי כהן
יוסי כהן אינו תמים. ראש המוסד היוצא, כראוי, חשדן מטבעו, ציני על פי טבע עיסוקו, מכיר מניסיונו את הפער בין העמדת־פנים מתונה, לבין מהות ברוטלית. בתוקף סיפורי הכיסוי שאימץ, הוא מודע להשפעת הבדלים תרבותיים על ההתנהגות האנושית. בראיון ששודר בסוף השבוע הודה בטעותו האנליטית בעניין חמאס: "חשבתי שאנחנו בהסדרה". הוא אף חשף, בלא משים, את המקור הכמעט־תיאולוגי של הטעות: "אני רציתי להאמין"; "בלב שלם האמנתי".
כהן הסביר: "חשבתי שאנחנו בהסדרה. רציתי להאמין שבשל כל המאמץ שהשקענו לגרום לתקופות של שקט שאנחנו מאוד צריכים אותן כאן ושם... אני מודה שאני האמנתי, בלב שלם האמנתי, שלו תתרגל האוכלוסייה ברצועת עזה לטיפה יותר רווחה, שנשפר במידה רבה את המערכת האזרחית שלהם, חס וחלילה לא הצבאית, של ארגון טרור... שחייהם יהיו יותר טובים והמוטיבציות למשברים ולמלחמות תפחתנה. וטעיתי כנראה. טעיתי".
הטעות הזו אופיינית ליהודים ביחסם לערבים כבר מאה שנים ויותר. כל דור מסרב ללמוד מניסיונו של קודמו. משה שרת סיפר על אחיזתה בימי המנדט ובימי ראשית המדינה: "הציונות בנויה כולה על התודעה הלאומית. היא אינה מבססת את עצמה על טובת ההנאה הכלכלית של העם היהודי...לעומת זאת, כאשר ניגשה הציונות אל הערבים בארץ, משום־מה ציפתה מהם שהם יתנו דעתם על טובת ההנאה הכלכלית שלהם ועל הסיכוי להתקדמות חברתית - בהשמטה גמורה של הבעיה הלאומית... לפני היות המדינה... אמרנו: אנחנו מביאים להם ברכה... אנחנו ציפינו שהם ימכרו את בכורתם הלאומית בארץ הזאת בנזיד העדשים הכלכלי והחברתי... נשתררה הנחה, בין מפורשת בין משתמעת, שהיות שהערבים עומדים ברמה ירודה מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית - עינם לפת לחם, לדברים שבחולין. אין אצלם הבנה לערכים לאומיים... ]הטיעון הזה[ מגרה יצרים שליליים שמקורם ברגש עלבון על שאנחנו רואים אותם כבני־אדם נחותים, שאינם מתפעמים ברגשות לאומיים וכל מעייניהם בפת לחם ובשירותים רפואיים".
נזקי הטעות הזו מתגברים בשילוב שגיאה אנליטית ותפיסתית, הרווחת בעיקר בקרב משכילים: ההנחה המו
פרכת שהתנהגות פרגמטית מעידה בהכרח על הסתלקות מחתירה ליעדים רדיקליים, או לפחות על מסמוסם והעברתם לתחום הלא פעיל. אם מנהיגות או תנועה רדיקלית נוהגות ב"פרגמטיות", חזקה עליהן שהם נוטשות בפועל את אסטרטגיית הטרור ואת ניסיונות החיסול. אם יינתן להן נכס החשוב בעיניהן, תחדלנה לקעקע את המערכת שאפשרה זאת, כיוון ש"יהיה להן מה להפסיד".
הנחה זו נשענת על אי־הבנה עמוקה ויסודית של תופעת הרדיקליזם ועל התעלמות גורפת, המעוגנת בהרהורי לב, מן הניסיון ההיסטורי בעולם כולו. היטלר נהג בפרגמטיות במינכן, כך נהגו סטלין בהסכם ריבנטרופ־מולוטוב, ערפאת באוסלו, נאצר לפני הלאמת התעלה וביחסיו עם קנדי, חומייני בממשלה הראשונה שהוקמה בחסותו וחמינאי במו"מ עם אובאמה. כך נהגו גם פול פוט מקמבודיה, כאשר תמך בסיהנוק נגד לון נול, וקים איל־סונג מצפון קוריאה, בימיו כסרן בצבא ברית המועצות. כך סובב ארדואן בכחש את אובאמה ואת האירופאים בעשור הראשון לשלטונו. כך הצליחו האחים המוסלמים במצרים לגייס את אובאמה לעזרתם.
חיזבאללה, חמאס והמשטר בטהרן הם רדיקליים, גם כאשר הם נוהגים בפרגמטיות. ניתן להרתיעם ולפגוע בהתעצמותם, אך אסור "לרצות ולהאמין בלב שלם" שניתן להסיטם מאופיים התוקפני והאלים באסטרטגיה המתמקדת בשיפור תנאי חייהם, בהנחה ש"המוטיבציות למשברים ולמלחמות תפחתנה". זו מהותם ובגינה הם זוכים לתמיכה. הם מנסים לשכנע את ישראל וארצות הברית לתת להם את המשאבים )הסרת הסנקציות מאיראן, שיקום עזה( שיאפשרו למאבקם להתמיד ולהסלים. אסור להתפתות לכך. נכון שאי אפשר בטווח הקצר והבינוני לסלק את האיום, אך אסור להניח לאשליותינו לתרום להעצמתו.
מדובר באי הבנה עמוקה של תופעת הרדיקליזם ושל ההיסטוריה. היטלר נהג בפרגמטיות במינכן, וכך נהגו גם סטלין בהסכם ריבנטרופ מולוטוב וערפאת באוסלו