קריעת כיוון
זמן אמת - גרסת הבמאי: רוני פינקוביץ', כאן 21:00 ,11
"גרסת הבמאי" הוא סרט דוקומנטרי עם סוף ידוע מראש. סוף עצוב. הוא עוקב אחר רוני פינקוביץ' בדרכו אל המוות, וככל שמ תקרב הרגע כך מתגברת הצמרמורת. בסרטון האחרון שלו מדקלם פינקוביץ' למצלמה את תפילת "שמע ישראל" מתוך בקתה קטנה וקודרת בשווייץ, ומייד אחר כך משחזרת בתו כיצד הגישו לו את כוס הרעל שסיימה את חייו בתוך דקות. לא קל לבלוע את הדוקו הזה, ממש כמו שלא קל לבלוע רעל.
השחקן והבמאי רוני פינקוביץ' בחר לשים קץ לחייו לפני חצי שנה, בגיל ,56 בהמתת חסד באמצעות ארגון דיגניטאס, אחרי שנאבק במשך 30 שנה במחלת טרשת נפוצה. הסרט, ששודר אמש בתוכנית התחקירים של כאן 11 "זמן אמת" עם אסף ליברמן, עוקב אחר תהליך ההידרדרות הפיזית של הבמאי המצליח, דרך עיניהן של אשתו ושלוש בנותיו, ומנסה להסביר מדוע אדם אופטימי בוחר ללכת בדרך מודעת אל מותו.
התיאורים של בנות המשפחה כואבים, והם שזורים בהרבה סרטו נים ביתיים של פינקוביץ' שצולמו לאורך התקופה. החל משיחות אישיות ביניהם על רגשות והשלמה ומסיבת הפרידה מהחברים, ועד תיעודים מנסיעת המוות לשווייץ, כולל הסעודה האחרונה כמשפחה במסעדה מקומית, לילה לפני.
כל התעסקות במוות רגישה, בוודאי כשהוא כל כך טרי ועוצ מתי. עוד לפני תחילת הצפייה בסרט כבר היה ברור שיהיה קשה להישאר אדישים אליו; לבכי ולחוזקה של הבנות, לשחרור הפנימי שעוברת זוגתו, ובעיקר לכאבים של פינקוביץ'. ובאמת, הסרט של יעל שני ויפעת קידר מצליח לגעת בכל הנקודות החשופות ולש חזר בכרונולוגיות מצמררת את תהליך ההידרדרות הגופנית של הבמאי המנוח, את התהליכים הנפשיים שעבר בשנים האחרונות, ואת התהליכים שנאלצו בני משפחתו לעבור כדי לעכל את ההח לטה שקיבל - בניגוד להמלצת רופאיו ומטפליו.
"זו לא המתת חסד", הסבירה בקול שבור זוגתו המתגעגעת, תומי יואל פינקוביץ', "לא מזריקים לו שום דבר, לא ממיתים אותו. תו מכים בו ברצונו למות ועוזרים לו לממש את רצונו למות, והוא עצמו הורג את עצמו".
זה סרט מטלטל, שמשאיר את הצופים עם קשת של רגשות ומ חשבות ללכת איתם הלאה. למשל, מהי נקודת האל חזור האישית של כל אחד, שממנה הוא נחוש להפסיק את חייו? כיצד האנשים הכי קרובים אליו מגיבים להחלטתו? האם וכמה הם מנסים להיאבק בה? ובכלל, מה ההבדל בין בחירה מסודרת למות, שמחייבת מילוי טפסים, מימון והכנות לוגיסטיות מסורבלות, לבין התאבדויות מהזן הרגיל והנפוץ בהרבה?
אין הרבה בני אדם שמסוגלים לשחזר את המעשה של פינקוביץ', בעיקר מבחינה נפשית, ללכת באופן כל כך מודע אל המוות. "זה כמו לראות תאונת רכבת מבלי שאתה יכול לעשות כלום", סיכמה בתו איאן את הרגעים האחרונים בבקתה בשווייץ עם אבא. הדוקו הזה מצליח לספק לצופים תחושה דומה - הוא צובט בלב שוב ושוב, ועדיין אי אפשר להוריד ממנו את העיניים.
דעה לא פופולרית: אישית, לא תמיד הצלחתי להתחבר להגשת החדשות של דוריה למפל. אולי זה רק אצלי, אבל משהו באופן ההנ חיה, טון הדיבור וסגנון השאלות לא הצליח להחזיק אותי מול המסך מבלי להעביר ערוץ. אתמול הודיעה למפל על סוף דרכה כמגישת המהדורה המרכזית של כאן 11 אחרי כשנתיים וחצי בתפקיד, ופת חה את המירוץ למינוי חדש. האם המגיש/ה הבא של תאגיד השידור הציבורי יאתגר את המהדורות המתחרות בערוצים המסחריים?