נוסטלגיה: המרוץ היפה בעולם
היום יזנקו 375 צוותים למרוץ המילה מילייה הקלאסי. מכוניות יקרות ערך ומציאות ישעטו בכבישי איטליה, משחזרות את המרוץ האגדי מהמאה הקודמת. כמו בשנים עברו, על קו הזינוק גם צוות ישראלי בהובלת אלעד שרגא. נאחל להם הצלחה!
זה סיפור על מרוץ, שהחל ביוזמה של ארבעה אנ שים והפך להיות אחד הנחשבים בעולם. כזה שבנה את שמן של יצרניות, יצר גיבורי תרבות וסחף המו נים. המקום הוא איטליה, השנה היא 1927 והצמא למהירות ולניצחון, ועימם לתהילת עולם, משלהב את דמיונם של האיטלקים. המרוץ החדש נערך על כבישים פתוחים וכלל הקפה אחת באורך אלף מייל )מכאן גם שמו(. נקודת הזינוק נקבעה בעיר ברשה בצפון איטליה, משם המתחרים יצאו לכיוון דרום עד לרומא, וטיפסו לאורך הצד האדריאטי בחזרה לנקודת המוצא.
אומרים שברגע שנבנתה המכונית השנייה, נברא הספורט המוטורי
והרצון לנצח. עכשיו דמיינו את השנים ההן, את החוקים לא חוקים, הכבישים שרובם בכלל שבילים וכמה רופפים החיים לצידם. "כשאתה שולח 500 איטלקים לזנק למרוץ כזה, באופן מצער כמה עש רות מהם לא עוברים את המיילים הראשונים. הרצון לנצח בכל מחיר גורם להם להתרסק מהר מאוד. אתה רואה אותם... את האש בצדי הדרך...". את המילים האלה אמר סטרלינג מוס, ששיא המהירות במילה מילייה רשום על שמו. מהתיאור אפשר להבין את הסכנה שארבה לנהגים בכל רגע במסלול הקשוח הזה. לצד התמונה שמצייר מוס, צריך לזכור שבי מים ההם מוות במרוצים לא היה עניין נדיר כל כך. ואם לא ברור מדוע, נקדיש את החלק הבא לתיאור אביזרי הבטיחות שהיו זמינים במכוניות ולנהגים בשנים ההן.
מה שבטוח
את עניין הבטיחות במרוצים בכלל בשנים ההן, ובייחוד במרוצים מהסוג הזה, אפשר לסכם במילה אחת - אין. וזה הזמן לספר שכבר ב 1930 המהירות הממוצעת במרוץ הזה חצתה את קו ה 100 קמ"ש. דר כים ציבוריות פתוחות, מכוניות שבריריות ומהירות ונהגים בסרבלי בד. למעשה, עיקר ציוד הבטיחות לנהגי מרוצים בעידן ההוא כלל שני דברים: כפפות ומשקפי רוח. בלי שום הגנה, ולעיתים עם חצי גוף חשוף לחלוטין, חיוני היה לשמור על העיניים נקיות ולהרחיק מהן את הרוח. את הכפפות היו צריכים מכמה סיבות. נהיגה במ כוניות ההן היתה
סיפור פיזי למדי, ובנהיגה ארוכה כזו היו עלולות להתפתח יבלות על כפות הנהגים. גם גלגלי ההגה, עשויים מעץ, היו עלולים להחדיר כפיסים מתחת לעור הידיים. כן, התנאים האמורים הציעו מעט מאוד בכל הקשור לשימור חיים. מצד שני, הם הציעו הרבה מאוד לאלו שהיו מוכנים לסכן הכל כדי לטעום את טעם הניצחון. אפשרות לאנשים להראות את היכולת שלהם מאחורי ההגה, וגם אפשרות מצוינת ליצרניות הרכב להוכיח את עמידות רכביהן על המסלול הקשה.
צריך להיות עשוי מחומר מיוחד כדי להתמו דד עם אתגרים כאלו בהצלחה. קלמנטה ביונדטי היה אחד כזה, ולזכותו רשומים ארבעה ניצחונות במילה מילייה. ביונדטי התחיל את דרכו בכלל במרוצי אופנועים כשהיה בן ,25 ואחרי שנתיים עבר לארבעה גלגלים, שם גילה כישרון רב יותר. לקח כמה שנים עד שמזראטי שמו עליו עין וצירפו אותו לקבוצת הגרנד פרי שלהם. אבל ביונדטי לא בדיוק זרח על המסלול. המומחיות שלו התגלתה דווקא במרוצי הכבישים הגדולים, ויחד עם אלפא רומיאו הוא השיג את הניצחונות הראשון והשני שלו במילה מילייה. את שני הניצחונות הבאים הוא השיג עם פרארי, ואיתם זכה פעמיים גם בטארגה פלוריו. "העקשנות וההתמדה שלו הודגשו במרוצי הכביש...", אמר עליו אנזו פרארי, "אבל הוא לא זרח ככה על המסלול", הוסיף הקומנדטורה. ביונדטי המ שיך להתחרות כל עוד התאפשר הדבר, עד שחלה
קלמנטה ביונדטי היה אחד כזה, ולזכותו רשומים ארבעה ניצחונות במילה מילייה. ביונדטי התחיל את דרכו בכלל במרוצי אופנועים כשהיה בן ,25 ואחרי שנתיים עבר לארבעה גלגלים, שם גילה כישרון רב יותר
"כשאתה שולח 500 איטלקים לזנק למרוץ כזה, באופן מצער כמה עשרות מהם לא עוברים את המיילים הראשונים. הרצון לנצח בכל מחיר גורם להם להתרסק מהר מאוד, אתה רואה אותם... את האש בצידי הדרך..."
בסרטן והלך לעולמו בגיל .57
:1955 ארגנטינה מול אנגליה
בשנות ה 50 עולם המרוצים המשיך את תהליך ההתמקצעות שלו והקצב התחיל לטפס, גם במרוץ ה 1,000 מייל האיטלקי. חלק מהנהגים כבר חבשו קסדות אפילו. על מסלולי הגרנד פרי מרצדס קובעת את הטון עם ה ,W196 אחת ממכוניות המרוצים עם אחוזי הניצחון הגבוהים ביותר אי פעם. בקבוצה של מרצדס יש גם נהגים מוצלחים למדי. ראשון נזכיר את חואן מנואל פנג'יו. האגנטינאי, שרשומות לזכותו 5 אליפויות עולם בסדרת המרוצים הבכירה ביותר, התייצב ב 1955 על קו הזינוק בברשה. עוד נהג בולט במרצדס הוא סטרלינג מוס הבריטי.
המכונית שעומדת לרשותם היא גרסת ה S של אותה W196 שהזכרנו לפני רגע. למעשה, גרסה עם מעטפת אווירודינמית של אותה מכונית גרנד פרי. אפשר גם לקרוא לה בשמה השני, מרצדס .300SLR שני הנהגים האלו, בשילוב המכונית הזו, מזנקים למ רוץ המפרך, ושניהם בוחרים בצורות תקיפה שונות לחלוטין. פנג'יו, שמודע לסיכון במרוצים מסוג זה וכבר איבד נווט אחד לאורך הקריירה שלו, מעדיף לנהוג לבדו, ללא עזרה והכוונה - 1,600 ק"מ של מרוץ על דרכים ציבוריות. מוס, מצידו, מגייס למו שב הנווט את דניס ג'נקינסון, עיתונאי רכב בריטי. השניים מבלים זמן ארוך ביצירת ספר דרך להקפה הענקית, ויוצרים שפת סימנים באמצעותה יוכל לכוון ג'נקינסון את מוס על הנתיב הקשוח.
מסביב כולם נערכים למלחמה וגם פרארי, מזרא טי וקבוצות נוספות מגיעות השנה בכל הכוח, ועם מטרה אחת. לנצ'יה, מנצחת השנה הקודמת, מעדיפה להתרכז במאמצי המסלול שלה בשנה הזו ומבטלת את השתתפותה.
שיטת העבודה של מוס וג'נקינסון מוכיחה את עצמה כיעילה מאוד. למרות מהירות אדירה לפר קים של נהגי הפרארי, מוס מייצר קצב מסחרר וקבוע על המסלול. פנג'יו, לעומתו, מתחיל להיתקל בק שיים טכניים. הזרקת הדלק במרצדס שלו נכשלת, והמנוע במכוניתו עובד על 7 ציל' מתוך .12 עד כמה קשה ומפרך המרוץ הזה לאדם ולמכונה? מתוך 521 מכוניות שמזנקות בשנה הזו, רק 281 מסיימות את המרוץ. אבל הסטטיסטיקה הזו לא מעניינת את מוס, שחוצה את הקו ראשון וקובע שיא במרוץ עם מהירות ממוצעת של קצת פחות מ 160 קמ"ש. מוס
נכנס להיכל התהילה של הספורט המוטורי בזכות הניצחון הזה. שיטת הניווט של ג'נקינסון היתה כה מוצלחת, עד כי היא הניחה את היסודות לספרי הדרך בהם משתמשים עד היום באליפויות הראלי מסביב לעולם. פנג'יו, עם מנוע לא תקין ובלי נווט, מסיים במקום השני, רק חצי שעה אחרי מוס. אולי הישג מרשים יותר מזה של מוס. הוא יצטרך "להסתפק" באליפות העולם בגרנד פרי ב .1955 המרצדס הזו אחראית גם לאחת התאונות המחרידות שהתרחשו באותה שנה, אבל זה כבר סיפור אחר.
ואם בתאונות מחרידות עסקי נן, שנתיים מאוחר יותר התרחשו שתי תאונות קשות עם 12 הרוגים,
ובהם שני נהגים, נווט ותשעה צופים, מחציתם יל דים. כאן, למעשה, נגמר הסיפור של המילה מילייה. כאן סומן סופו.
התחלה חדשה
זה היה יכול להיגמר כך, אבל בסוף היום אנחנו מתעסקים עם איטלקים, שהמוטוריקה זורמת להם בדם. איטליה היא המקום האחרון שיעלים מלוח השנה מרוץ שהפך למיתולוגי. בשנת 1972 יוצאים כמה חובבי רכב למילה מילייה לא רשמי משלהם. הם חוזרים על המנהג המחודש עוד מספר פעמים בשנים הבאות. החל מ ,1984 האירוע החברי, המח תרתי, מתרחש כל שנה. ואם למשהו יש הרגשה שב גלגול החדש המילה מילייה הוא אירוע קל לנהיגה או להשתתפות, זו הרגשה לא נכונה. מדובר באירוע קשוח למדי. כזה שאפילו להתקבל אליו הוא משהו כמעט בלתי אפשרי.
הקשיים נובעים מכמה החלטות שנלקחו על ידי מארגני המרוץ במטרה לשמר את האופי שלו. משימה לא פשוטה כשמדברים על מציאות אחרת, מאה אחרת. המגבלה הראשונה היא כמות המשתתפים. כדי להשיג רמה גבוהה של אותנטיות, המארגנים ממש בודקים בציציות כל משתתף וכל מכונית. השנה הותרו לה שתתף רק 375 מכוניות מתוך מאות רבות שנרשמו. מתוכן 250 הן תמיד של אזרחים איטלקים - כי בסופו של דבר, זה תמיד היה הדבר שאפיין
את המרוץ הזה.
מסביב כולם נערכים למלחמה, וגם פרארי, מזראטי וקבוצות נוספות מגיעות השנה בכל הכוח ועם מטרה אחת. לנצ'יה, מנצחת השנה הקודמת, מעדיפה להתרכז במאמצי המסלול, ומבטלת את השתתפותה
חריגה בזמנים האלו - מהר יותר, לאט יותר - תתבטא בנקודות עונשין. מי שצובר כמה שפחות כאלו, מנצח. נשמע פשוט, אבל מדובר בנהיגה מפרכת למדי במשך 14-12 שעות ביום בממוצע, שדורשת, איך נאמר זאת בעדינות, למהר מאוד בדרכים
וזה לא הכל. ניתן להירשם רק עם רכב מדגם שהתחרה במרוץ המקורי. כן, רכבים שיוצרו לפני ,1957 אבל לא רק. אותו רכב צריך להיות מהדגם ומהשנה המתאימה לאלו שהשתתפו במרוצים בשנים ההן. הדרישה הזו משפיעה גם על מחירי הרכבים. הגביע הקדוש, הר כבים שממש השתתפו פיזית באותו המרוץ, הם אלו שזוכים לכניסה קלילה. מחירם יכול להיות גם פי שלושה מדגמים זהים, אך ללא הרפרטואר המפואר.
אחרי בדיקה מדוקדקת כדי לוודא שהרכבים המ תחרים הם אכן אותנטיים, נוצרת רשימת המש תתפים ורבים נותרים בחוץ. בין אלו שעברו את הסינון הקשוח, גם השנה, מתייצב הישראלי אלעד שרגא על קו הזינוק בברשה. הדרך שלפניו ולפ ני שאר המשתתפים ארוכה למדי, כשהמרוץ היום נפרס על פני שלושה וחצי ימים וכ 1,800 ק"מ. האתגר הוא להגיע לקטעים המדודים ולבצע אותם בצורה מדויקת. חריגה בזמנים האלו - מהר יותר, לאט יותר - תתבטא בנקודות עונשין. מי שצובר כמה שפחות כאלו מנצח. נשמע פשוט, אבל מדו בר בנהיגה מפרכת למדי במשך 14-12 שעות ביום בממוצע, שדורשת, איך נאמר זאת בעדינות, למהר מאוד על הדרכים האיטלקיות. בכל רגע נתון אין מספיק זמן, כל עצירת תדלוק, כל תקר, כל בעיה, פוגעים בלו"ז ומחייבים את המשתתפים, ובכן, לתת גז. והארגון, שכולל גם כמה מאות שוטרים רכובים, בהחלט שם כדי לעזור להם לעשות את זה. המש טרה דואגת לעצור את התנועה עד כמה שאפשר, ולפנות את הנתיב עבור משתתפי המרוץ. באיטליה, כמו באיטליה.
מסע בזמן
מאות מכוניות, עמוסות סיפורים והיסטוריה, רצות על דרכים שראו הכל. כבישים שהיו מקום ההתרחשות של כל אחת מההרפתקאות אותן עברו היצירות העתיקות הללו. הנהגים ממהרים במכו ניות הישנות והקשות לנהיגה, בצידי הדרכים אנ שים מריעים ושמחים. רגע ילדים פעורי עיניים, רגע מבוגרים שעדיין לא שכחו. ליבם של כל אלו נמלא, מי בהתרגשות תמימה ומי בזיכרון כזה או אחר. כל מי שנמצא בסביבה - נהגים, צופים, מא רגנים - אחוזי התרגשות.
אפשר להבין את ההתרגשות הזו. כל שנה, לי מים ספורים, העולם עוצר מלכת ונפתח צוהר. חלון קצוב לעידן אחר, זמנים אחרים, ימים שכבר לא יחזרו. ימים בהם הקריבו אנשים הכל כדי לזכות בתהילה. הימים שלפני הסטריליות והפוליטיקלי קורקט שמלווים את הספורט המוטורי היום. תמו נות מעידן אחר וצלילים שרועמים שוב, בנתיבים הרבים של המילה מילייה. מראות שחשבנו שעברו מהעולם. אלו יוצקים תוכן לתוך הכינוי החדש שלו. זהו באמת המרוץ היפה בעולם.