אובססיה מיותרת סביב הפינוי מבלפור

תייר לו נחת בישראל השבוע, והחליט לצפות בטלוויזיה, לגלוש באתרי החדשות או ברשתות החברתיות, היה יכול לחשוב שבנימין נתניהו עדיין ראש הממשלה, אחרי שהצליח להרכיב השבוע את ממשלתו המי יודע כמה. אחרת איך אפשר להסביר את העיסוק הבלתי פוסק בבית המתקלף שברחוב בלפור ובפגישות שהוא אירח בו?

אז נכון, טבעי שנתניהו, צילו הגדול ומטרותיו הפו ליטיות עדיין יעסיקו אותנו. אבל השאלה האובססיבית "מתי הוא מפנה סוף סוף את בלפור?" אמורה לככב במהדורות ולשגע את התקשורת של המדינה? האם בשבוע דרמטי שכזה, מספר הימים שנתניהו "יהנה" מהבית המתקלף בבלפור, הוא אישיו? כשאתה שייך למילייה התקשורתי האובססיבי, מתברר שכן.

לא מספיק שרוב תקשורת המיינסטרים נתנה רוח

גבית ברמת מטה קמפיין ל"ממשלת השינוי", כשהיא מדגישה את יתרונותיה, קוברת את חסרונותיה, ומת עלמת ממעשה המרמה שלא נראה במחוזותינו מציבור ענק של המחנה הלאומי - היא ממשיכה לצייר את נת ניהו כמנהיג מושחת, משחית, שמנצל את טירת העובש וקילופי הקיר, למרות שמדובר בזוטות של פרוצדורה ובסיכום ג'נטלמני עם בנט ומשפחתו.

יש לכך כמה סיבות. ראשית, קשה להיפטר מהרג לים ישנים: חלק גדול מאנשי התקשורת פשוט רגי לים לעסוק בנהנתנות המדומיינת של המשפחה, ואם אפשר למכור לציבור עוד קצת סיפורי ניצול וסחיטה של כספי המדינה - אז למה לא?

הסיבה השניה היא רוע צרוף ורצון להמשיך לחבוט בשנוא נפשם - העוסקים במלאכה כבר מזמן עברו את הגבול שבין ביקורת לשנאה. תוסיפו לכך שבניגוד לנ רטיב החולני שהמציאו, אין יותר מדי דרמה סביב מתי ואיך משפחת נתניהו תעזוב את הבית - ותקבלו חבו רת תסריטאים שמחפשים ליצוק תוכן לעלילה שהגו.

והסיבה הרביעית היא ברורה: הם מפ ח ד ים. גם פותחי השמפניות בשבוע שכזה יודעים, שקמפיין הנ גטיב לא נגמר. מדובר בממשלה שהאיום עליה כפול: ראש ממשלה נטול תמיכה והשפעה שממשלתו הודבקה בנייר דבק, ומנגד ראש ממשלה נחוש, עם תמיכה של יותר מחצי מהציבור, לא מותש ולא מתכוון לוותר.

והכי מדהים? שרק נכנסנו לתקופה "השפויה", וכבר נאלצנו להיקלע לסיפור קטנוני, רווי שנאה ואובססיבי, המסמל איך במדינתנו גם ראש ממשלה שתרם 13 שנים רצופות, לא יכול ליהנות מכמה ימים של הכרת הטוב.

אז מה הפלא שרוב הציבור לא מרגיש את השי נוי והריפוי?