ממשיכה, בלעדיו
"הספיקו להציע לי אלמן אמיד, שמעריץ אותי. אמרתי מייד: לא, תודה". גילה אלמגור חוזרת לבמה, לראשונה בלי בעלה, יעקב אגמון ז"ל / מאיה כהן
"חצי שנה חלפה בלעדיו, ועדיין לא הספקתי לעבד את האבל. במשך כל השנים קיוויתי שאבא שלי רואה אותי מלמעלה, שומר עלי ומכוון אותי. עכשיו יש שם שניים ששומרים עלי"
בשבוע הבא, בפעם הראשונה אחרי שנות נצח ביחד, תעלה גילה אלמגור להצגה בלי שיענקל'ה שלה יהיה שם לראות ולהעיר ● בגיל 82 היא מעורבת בשלוש הצגות, מתקשה להתמודד עם תחושת הריק אחרי מותו, מעודדת מהקמת הממשלה החדשה, ורק מחכה לחזור שוב לפילאטיס ● "אני כל הזמן מדברת אל יענקל'ה. בכל צעד שאני עושה, חשוב לי שהוא יהיה גאה בי"
59 שנים חיה גילה אלמגור אגמון לצידו של יעקב אגמון ז"ל. בכל שנותיהם הארוכות יחד, מעולם לא עלתה לבמה עם הצגה חדשה בלי שיענקל'ה, כפי שכינתה אותו תמיד בחיבה, יצפה בה קודם בחזרה הגנרלית וייתן לה הערות מחכימות אחרונות - רגע לפני הבכורה.
בשבוע הבא זה יקרה, בפעם הראשונה מאז הלך אגמון לעולמו בדצמבר האחרון, בגיל .91 אלמגור תחזור לבמה לראשונה אחרי החשכת עולם התרבות בשנת הקורונה, בהצגה חדשה־ישנה של התיאטרון הלאומי הבימה "סיבת המוות אינה ידועה", שעולה שוב אחרי שרצה לראשונה לפני פרוץ המגיפה, .2019־ב הפעם בעלה, החצי השני הנצחי שלה, לא יהיה שם לראות אותה.
"מעולם לא יצאתי להצגה בלעדיו", היא נאנחת. "גם כשהוא נסע לחו"ל הוא היה עולה לטיסה ארצה ומגיע לגנרלית, כדי שלא אעלה לבמה בלי שהוא יצפה בי קודם. הוא ידע שבלעדיו לא אוכל לשחק, כי אני לא מאמינה לאיש, אפילו לא לבמאים.
"יענקל'ה היה הכי כן ואמיתי. אחרי החזרה הגנרלית היינו הולכים לאכול יחד, והוא היה יושב איתי ומעיר לי, כולל הערות לא טובות, כמובן. לא הערות בימוי פרופר, אלא הערות בשבילי, דברים כמו 'פה את כבדה מדי', 'שם את עליזה מדי'. כל מיני הערות בונות שבאו ממקום טוב ורציני". עכשיו הוא כבר לא שם כדי להעיר.
"אני לא יודעת איך זה יהיה בלעדיו. כל תהליך החזרות קורה הפעם בלעדיו. אני חושבת על זה שהוא לא יהיה בגנרלית, לא יבוא להצגה הראשונה, לא ייתן לי הערות. אין לי תחליף לשיחות עם יענקל'ה, והחסר שלו ניכר בכל פרמטר בחיים שלי". בהכירך אותו טוב כל כך, מה הוא היה מעיר לך הפעם?
"אני בטוחה שהוא היה אוהב את מה שהוא רואה. את התפקיד שלי בהצגה הזאת הוא ראה בגלגול הקודם שלה - ומאוד אהב. אין לי ספק שגם את הִגרסה הנוכחית הוא היה אוהב.
"כל דבר שאעשה, אני מקווה שהוא יראה. במשך כל השנים קיוויתי שאבא שלי רואה אותי מלמעלה, שומר עלי ומכוון אותי, ועכשיו יש שניים ששומרים עלי. אני לא רוצה להישמע קלישאתית, אבל בכל צעד שאני עושה חשוב לי שיענקל'ה יהיה גאה בי ושיגיד לי שאני עושה נכון.
"אני לא מאמינה שמסתגלים לריק הזה. יענקל'ה כל כך מילא את חיי. אנשים אומרים לי שהזמן מרפא. אז הזמן לא מרפא, ולנפש חוקים משלה. אבל זה מה יש, ועם זה צריך לחיות. אני משתדלת לעשות דברים שאני חושבת שהוא יתגאה בי בזכותם למעלה". במשך שישה עשורים הייתם צמד כמעט בלתי נפרד.
"אני יודעת להיות לבד, הרבה חייתי לבד, נסעתי בכל העולם, מפסטיבל לפסטיבל, הסתובבתי עם הצגות וסרטים. לבד אני יודעת לחיות. אבל אני לא יודעת לחיות בלי יענקל'ה. הוא נפטר ב־61 בדצמבר ,2020 ולמרות שחלפה חצי שנה, עדיין לא הספקתי לעבד את האבל". בבית את חשה, מן הסתם, בחסרונו יותר מכל.
"לשמחתי, הבית מלא, כי הגר ,(46) בתנו היחידה, והילדים שלה גרים עכשיו איתי לתקופה. הם באו עם הכלב והתוכי שלהם, ולי יש שתי כלבות - כך שיש לנו כעת שלושה כלבים ותוכי. הבית מלא, והוא מלא גם ביענקל'ה, בתמונות שלו.
"אנחנו מדברות עליו המון. גם להגר מאוד קשה בלעדיו. היה לה קשר מאוד מיוחד עם אביה. היא עבדה איתו המון שנים, והיא עדיין עובדת במשרד שלו, שעליו אני שומרת". ● ● ●
"סיבת המוות אינה ידועה", בבימויו של חנן שניר, מבוססת על הספר "לתפוס רוצח" של כתב תוכנית התחקירים "עובדה" בטלוויזיה, עמרי אסנהיים, שבעקבות תחקיר ששידר 2010־ב הואשם שמעון קופר ברצח שתיים מנשותיו - והוא מרצה כעת עונש של שני מאסרי עולם בכלא.
אלמגור מגלמת בהצגה את אמו של הרוצח הסדרתי שאול גלר - דמות המבוססת על דמותו של קופר. לצידה משחקים רבקה גור, שרון אלכסנדר )שהחליף את גיל פרנק בתפקיד הראשי(, רינת מטטוב, מיקי פלג־רוטשטיין, רוברטו פולק, יעל לבנטל, אלינור וייל, ירין סביון, מרינה שויף ודניאל סליצר.
"הספקנו לרוץ כ־001 הצגות עד שפרצה הקורונה", מסבירה אלמגור. "ההצגה הזאת אהובה עלי מאוד. יש בה שפה תיאטרונית כל כך מודרנית. אני משחקת אישה מבוגרת שהיא חידה בעיני הצופה. מישהי שאוהבת את בנה, גידלה אותו לבד, בלי אבא בתמונה, ולמרות שהילד שלה שקרן מיומו הראשון הד־ הוא עדיין הילד שלה.
"גם כשהיא חושדת שהוא מסוגל לעשות את ברים הנוראיים, והיא חושדת, היא עד הרגע האחרון תגיד לו, 'שמע לעורך הדין שלך, תציל את עצמך, תודה במעשה רצח אחד, ינכו לך כמה שנים'. זאת אמא, נקודה. זה תפקיד מופנם ועדין מאוד. יש רק רגע אחד שבו היא מרימה את הקול. הכל כאילו עובר אצלה במסננת: הוא עשה את זה או לא? הוא מסוגל לזה או לא?"
חנן שניר הוא בכלל במאי שאת מאוד אוהבת.
"חנן, גם אם הוא יציע לי רק לחצות את הבמה מימין לשמאל - אני אבוא. זאת ההצגה התשיעית שאני עושה בבימויו, וכל תפקיד איתו זה לקחת תרמיל, מימייה ומקל, ולצאת למסע. פעם אמרתי לו, 'אהיה עציץ, חייל ג', רומח, מה שלא תרצה - אני שלך'". מתי עלית, למעשה, בפעם האחרונה לבמה?
"ממש לפני שסגרו אותנו בקורונה. בסוף פברואר 2020 עוד שיחקנו, ואז יצאתי לחל"ת. יענקל'ה היה בבית, ובדיעבד אני כל כך אסירת תודה על השנה הזאת, שנת הפרידה ממנו. בסגרים מצאתי את עצמי יושבת איתו, צוחקת, מדברת על דברים שתמיד אמרנו שיום אחד נדבר עליהם". מה למשל?
"למשל, היתמות של שנינו טרם נולדנו, חוויה קשה שמשותפת לנו. שנינו נולדנו אחרי מות אב. יענקל'ה בפולין, שישה שבועות אחרי שאביו
נפטר מדלקת ריאות, ואני ארבעה חודשים אחרי שאבי נרצח בחיפה בידי צלף ערבי. אמא שלי אמרה תמיד שאנחנו למעשה שידוך מהבטן.
"יענקל'ה ואני אמרנו בכל הזדמנות שיום אחד נדבר על זה, ופתאום, באחד הימים בסגר, ישבנו והתחלנו לדבר. על החסר, על הוואקום הזה, שאתה בא לעולם ואף אבא לא מחזיק לך את היד, לא מסתכל לך בעיניים ולא מרים אותך על הכתפיים. עד היום, כשאני רואה אבא שמרים את הילדה שלו על הכתפיים, נשמתי יוצאת מקנאה, אני מודה.
"פתאום מצאנו את עצמנו מדברים. יענקל'ה ישב בכורסה שלו ואני בספה ליד, ואז הוא קם וישב לצידי, אמר לי 'תעשי מקום'. הוא לקח לי את היד, הסתכל לי בעיניים ואמר, 'גילוש, אני כל כך אוהב אותך, אנחנו כל כך ראויים אחד לשנייה. תראי מה עשה לנו השידוך הזה מהבטן'. ואז התחבקנו והתנשקנו כמו שני ילדים". אם הוא היה נוכח כאן כעת, מה היית מספרת לו על ההצגה שעולה מחדש?
"הייתי מספרת לו על הכניסה של שרון אלכסנדר לתפקיד הראשי, במקום גיל פרנק, שבגלגול הקודם של המחזה עשה בעיניי את תפקיד חייו. כשחנן חיפש מחליף לגיל, המלצתי לו לצפות בסרט 'החיים על פי אגפא' של אסי דיין, ,1992־מ שם שרון משחק חולירע ישראלית. אמרתי לחנן, 'תראה כמה ששרון יכול לעורר פלצות'. ידעתי שהוא יהיה מצוין".
ועם מי את מנהלת שיחות עומק כעת, כשא גמון איננו?
"אני מדברת קצת עם הגר, אפילו מיניתי אותה לסוכנת שלי, שתסגור לי את החוזה עם התיאטרון העברי, שבו אתחיל לשחק במקביל. עד היום תמיד טיפלתי בחוזים שלי בתיאטרון לבד. בעניינים של קולנוע וטלוויזיה יש לי את דנה, מהמשרד של הסוכנת לביאה הון".
אלמגור מספרת שלקחה לאחריותה "די מהר" את ניהול ה"תיאטרונטו" - פסטיבל הצגות יחיד שאגמון יזם, ושהיה אחד הפרויקטים היקרים לליבו במשך 30 שנה. הפסטיבל האחרון, שנערך בחול המועד פסח, היה מבחינת אלמגור קיום הצוואה הרוחנית של אגמון, שהחל לעבוד עליו - אך לא הספיק לראותו. "הרמנו את זה בשלושה חודשים, פשוט תקתקנו, כי כל הצוות, בראשות המפיקה גלית ברסקי, היה מדהים". כבר יש תוכניות לפסטיבל הבא, שייערך בפסח ?2022
"כן. ב'תיאטרונטו' הבא יעלו גם הצגות יחיד לילדים, ותהיה הצגה בערבית. בפסטיבל האחרון השתתפו הצגות שיענקל'ה עוד הספיק לבחור ולראות, לצד הצגות חדשות. זה היה מפעל חייו, ואני אמשיך במקומו כל עוד נפשי בי.
"כשעלה הפסטיבל בפסח קיוויתי שהוא רואה הכל וגאה בי. אני כל הזמן מדברת אליו. כשראיתי השבוע בטלוויזיה את חילופי השלטון אמרתי לו, 'אני מקווה שאתה רואה את מה שאני רואה'. גם דני קרוון )האמן הנודע שנפטר בסוף מאי; מ"כ( בא להיות איתו. הם היו כמו שני אחים, ומאז שיענקל'ה הלך - דני הלך ודעך. במשפחה שלו אמרו שהוא רץ אל יענקל'ה, שיענקל'ה קרא לו למעלה". ● ● ●
בחודש הבא תחגוג אלמגור .82 הגיל המתקדם לא עוצר את הדהרה המקצועית של אייקון התרבות, כלת פרס ישראל לקולנוע ,(2004) השחקנית ששמה נחרת זה מכבר בפנתיאון הלאומי בזכות אינספור תפקידים בלתי נשכחים שגילמה על הבמה, על המסך הגדול ובמסך הקטן. הגיל מעסיק אותך? את מר גישה אותו?
"אספר לך בכנות: עד שאני לא גוססת - אני לא הולכת
"יענקל'ה ידע שבלעדיו לא אוכל לשחק, כי אני לא מאמינה לאיש, אפילו לא לבמאים. הוא היה הכי כן ואמיתי. אחרי חזרות הוא היה יושב איתי ומעיר לי דברים כמו 'פה את כבדה מדי', 'שם עליזה מדי'. כל מיני הערות בונות שבאו ממקום טוב" "עדיין לא הספקתי לעבד את האבל. אני לא מאמינה שמסתגלים לריק הזה. אנשים אומרים לי שהזמן מרפא. אז הזמן לא מרפא, ולנפש חוקים משלה. אבל זה מה יש. אני משתדלת לעשות דברים שאני חושבת שהוא יתגאה בי בזכותם למעלה"
לרופא. פרקתי כתף, שברתי פה, שברתי שם, הזנחתי ולא הלכתי בשנים האחרונות לבדיקות. יענקל'ה עוד הספיק להגיד לי, 'גילוש, אני מתחנן בפנייך, תעשי בדיקות, שלא יהיה מקום בגוף שלא תבדקי'. וזה מה שאני עושה עכשיו. הכל. שמיעה. ראייה. בדיקות פנימיות. הכל, טפו טפו, בסדר. אני רק אחזור להתעמל - והכל יהיה סבבה.
"יש ימים שאני מרגישה את הגיל, כן. פעם הייתי מאוד גמישה, אבל תקופה ארוכה לא עשיתי פילאטיס, וזאת טעות".
רגע לפני הקורונה הספיקה אלמגור לגלם בהבימה דמות אייקונית אחרת, נעמי שמר ז"ל, במחזמר "סימני דרך", וכעת - לצד "סיבת המוות אינה ידועה" - היא חוזרת לקלאסיקה נוספת, "שלוש אחיות" של צ'כוב, קופרודוקציה של הבימה עם התיאטרון הקאמרי. ההצגה, שעלתה ,2017־ב מתקמבקת בקאסט מעודכן, הפעם לטובת נסיעה לפסטיבל צ'כוב במוסקבה, בהנחה שנגיף הקורונה ברוסיה יפנה את הדרך. "כרגע רוסיה היא מדינה אדומה, אבל אני מאמינה שעד אוגוסט דברים יכולים להשתנות", היא אומרת. את לא חוששת לטוס לחו"ל בתקופת אי ודאות כזאת?
"ממש לא, אני פטליסטית. אני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה. ביקרתי ברוסיה הרבה פעמים, שפטתי בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע שם, הייתי עם 'הקיץ של אביה', גם הסרט וגם ההצגה, וביקרתי שם גם עם יענקל'ה ,1973־ב כשישראלים עוד לא הסתובבו שם. אז אני נוסעת, אין שום שאלה". מבחינתך, יש עוד תוכניות הלאה בהבימה?
"בינתיים לא, אבל מבטיחים לי שכן. אני סומכת על נעם סמל (המנכ"ל; מ"כ) ומשה קפטן (המנהל האמנותי; מ"כ) ומקווה שהם ימצאו לי תפקיד. בינתיים חתמתי חוזה עם התיאטרון העברי, וזה משמח אותי מאוד, זה נותן לי אופק".
בתיאטרון העברי, תיאטרון רפרטוארי שהוקם 2010־ב על ידי זוג האמנים־יוצרים פנינה ברט וגדי צדקה, תגלם אלמגור את התפקיד הראשי במחזה הקומי "ברלין", שכתב אילן חצור ויביים צדקה. אלמגור תהיה רבקל'ה, אלמנה ניצולת שואה שנדרה לא לדרוך שוב לעולם על אדמת גרמניה. היא נאלצת להפר את הנדר אחרי שהיא שומעת שבתה ונכדה, הגרים בברלין, עומדים לקבל אזרחות גרמנית. היא מגיעה לעיר, דורשת מהם לשוב איתה לישראל, אבל העניינים מסתבכים כשהיא מתאהבת לראשונה בחייה. לצד הגעגוע והריק שיענקל'ה השאיר אחריו, את יכולה לראות את עצמך מתאהבת שוב בגבר אחר?
"לא. בחיים לא. אני לא רואה את עצמי בזוגיות אחרי חיים שלמים שעברנו יחד. כבר הספיקו להציע לי אלמן אמיד, שמעריץ אותי ומאוהב בי הרבה שנים. אמרתי מייד, 'לא צריך, תודה רבה'. מוזר לי בכלל להשתמש במילה הזאת - אלמנה". ● ●●
אלמגור מודה שלמרות הוותק והניסיון, היא עדיין מתרגשת מהתיאטרון. "ברגע שאני נכנסת לבניין אני מתחילה לרעוד. השבוע, בפעם הראשונה מאז הקורונה, יצאתי מהבית לצפות בהצגה. באתי ל'אדוני ראש המועצה' בהבימה, קומדיה קלילה, אולם מלא, יציע מלא, לא יושבים בקפסולות. ממש ישבתי שם עם דמעות בעיניים. הרגשתי כאילו זו החגיגה הפרטית שלי. מרגש לשבת שוב בקהל, כשפתאום כולם נמצאים יחד אחרי שהיינו כל כך נפרדים". איך את מדמיינת את המפגש המחודש שלך עם הקהל בעוד כמה ימים?
"אני בטח ארעד, אבל אעשה את הטקסים הקטנים שלי: אנשק את הבמה, זה כבר לא דיסקרטי, ואני יודעת שגם יענקל'ה יהיה שם".
השהות בבית, בלי לעבוד, עולה לה, לדבריה, בבריאות. "העבודה תמיד היתה בשבילי עוגן, בכל מצב. היו תקופות שהייתי מתחת לאדמה, כי החיים הם רכבת הרים. אני זוכרת שב'מונולוגים מהווגינה' (שעלתה לראשונה בשנת ;2000 מ"כ) ישבתי על הבמה, רגע לפני תחילת ההצגה, כשהקהל ממתין דרוך מסביבנו. נמצאתי אז בתקופה לא פשוטה בחיי, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'אלוהים אדירים, איך אני אעשה את זה, אני רוצה לברוח'. אבל אז האור עלה - ופצחתי במונולוג הראשון.
"יש הצגות שאני אוהבת יותר, יש פחות, אבל זה העוגן של חיי. לקום בבוקר ולעבוד, לא חשוב במה: תיאטרון, טלוויזיה, קולנוע, תפקיד קטן או גדול, העיקר לעבוד". אפרופו טלוויזיה, חזרת אליה לאחרונה בתוכנית המערכונים "שקופים".
"נכון, והלוואי שתהיה עוד עונה, כי מאוד אהבתי את הראש של הבמאי אלי בן דוד. עבדתי שם עם יובל סמו וגורי אלפי, ואני פתוחה להובלה. שרק יציעו".
עקב מותו של אגמון, היא ממעטת לצאת מהבית שלא למטרות עבודה. "אני עוד במצב שאני לא כל כך רוצה לראות אנשים, קשה לי לדבר איתם בגלל הסיטואציה, בגלל יענקל'ה. כל אחד אומר לי 'תהיי חזקה', ומה זה בעצם 'תהיי חזקה'?
"אני מודה לאנשים על תשומת הלב, אבל הרבה יותר מרגש אותי שאומרים לי עליו 'לא היה איש כזה'. עוצרים אותי ברחוב, נהגי מוניות, וגם אנשים בתיאטרון, ואומרים לי 'איזה איש אגמון היה'.
"אני זכיתי. יענקל'ה העניק לי חיים כל כך עשירים וכל כך מעוררי השראה. היה משהו מאוד פתוח בקשר שלנו, היחסים בינינו היו שוויוניים בכל פרמטר. נסענו בעולם, כל אחד בענייניו, ופתאום נפגשנו לשלושה ימים באירופה. כמו לפגוש מאהב.
"בזמנו, אני בכלל לא רציתי להתחתן איתו. אמרתי לו, 'בוא תישאר המאהב והחבר שלי, לא בעל'. אבל 1963־ב עמדנו לנסוע לניו יורק, ואמא שלי אמרה לי, 'אם את נוסעת בלי להתחתן - אני עוצמת עיניים', יעני מתה. אני כבר הייתי גרושה מאילי (גורליצקי; מ"כ), אגמון גרוש ממרים, והוא אמר לי, 'עזבי, בואי לרבנות ונגמור את זה'. בתוך יומיים ארגנו חתונה.
"אספתי אנשים מהרחוב, אמרתי, 'שלום, שמי גילה, חסרים לנו שני אנשים למניין'. הכל היה כל כך מהר. היתה לי הצגה בערב, אז אמרתי לרב שיזדרז. מתחת לחופה בכיתי מהתרגשות, ויענקל'ה אמר לי, 'מתוקה שלי, למה לבכות? זה רק לעשר שנים'. כל הדבר הזה היה משובץ בהומור, כמו כל החיים איתו.
"לפני הקורונה היתה עלי שמירה בעקבות איומים על חיי בגלל דברים שאמרתי. לימדו אותי איך להיכנס למונית ואיך לשים לב מסביב. זה לא נעים, זה מפחיד. אישה הגיעה לתיאטרון ואמרה, 'כשגילה תצא מההצגה יגמרו אותה'. ישר שלחו לי ניידת"
"אני רוצה לתת לבנט צ'אנס, עם ששת המנדטים שלו. הצבעתי לגנץ, אמרתי שהוא נקי. יש לי אמון גם בלפיד, שהתבגר לי מול העיניים, כי אני מכירה אותו כילד. יש משהו דווקא בקבוצה הלא הומוגנית הזאת, שאולי יכולה לחבר את קצוות החברה יחד"
"האלימות ביפו ובעכו היתה דבר נורא. את הולכת בערים מעורבות ואומרת, 'כיף שאפשר לחיות ביחד', ואז מגיעה האלימות הזאת ואת אומרת, 'איפה ההנהגה שתגיד בואו נחבק אותם?' ויש את כל הדברים הארורים שהטוקבקים מרשים לעצמם להגיד"
"אני לא יכולה לראות את עצמי מתאהבת שוב. בחיים לא תהיה לי זוגיות אחרי החיים השלמים עם יענקל'ה. כבר הספיקו להציע לי אלמן אמיד, שמעריץ אותי ומאוהב בי שנים. אמרתי מייד, 'לא צריך, תודה רבה'. מוזר לי בכלל להשתמש במילה 'אלמנה'" "יש ימים שאני מרגישה את הגיל. פעם הייתי גמישה, אבל תקופה ארוכה לא עשיתי פילאטיס. יענקל'ה התחנן בפניי שאעשה בדיקות, וזה מה שאני עושה עכשיו: שמיעה. ראייה. פנימיות. הכל, טפו טפו, בסדר. רק אחזור להתעמל ויהיה סבבה"
"כל הזמן אמרתי לעצמי, אולי הוא התכוון ברצינות לעשר שנים? אז התחתנו שוב, ובסך הכל התחתנו בארבעה טקסים שונים. בחלק עשיתי לו חתונה בהפתעה. ארבע חתונות ולוויה אחת. בתקופת הקורונה התכוננו לאירוע נוסף, השקת הספר 'רציניקן', שכתב ירון פריד על חייו של אגמון. כבר יצאו הזמנות, היתה תוכנית להשקה - אבל הכל התבטל". ● ●●
אנחנו נפגשות יום אחרי השבעת ממשלה חדשה בישראל, דבר שמפיח לא מעט תקווה במי שלעדותה, אירועי התקופה האחרונה "מאוד הטרידו והדאיגו" אותה.
"החיים בארץ הגיעו למצב שממרום גילי אני יכולה להגיד שמבחינה חברתית־תרבותית - אני לא זוכרת כזו תקופה. התלהמות, אלימות. ואני מכירה תקופות אלימות. במשך השנים הזדקקתי לשמירה עלי, כי פתחתי את הפה ואמרתי מה אני חושבת.
"שנה לפני הקורונה, למשל, היתה עלי שמירה, כי היו איומים על חיי - אני כבר לא זוכרת בעקבות מה זה היה שאמרתי. היה עיתונאי שכתב בפייסבוק שאני צריכה להיפרד מהמורשת שלי ומכל מה שעשיתי. לא כל כך התייחסתי לזה, אבל סופי, נכדתי, הלכה איתי למשטרה, כי הקראתי את הפוסט לידיד, איש משטרה בכיר, והוא אמר לי לבוא מייד.
"אני זוכרת שלימדו אותי איך להיכנס למונית ואיך להיזהר ולשים לב מסביב. זה לא נעים, זה מפחיד. היה גם מקרה בתיאטרון, אני כבר לא זוכרת מתי, כשערב אחד סיימתי הצגה, הורדתי את הפאה והאיפור, ורגע לפני שאני יוצאת הביתה אומרים לי 'את לא הולכת'. לא הסכימו בהתחלה להגיד לי מה קרה.
"אחרי שהתעקשתי סיפרו לי שאישה באה לכניסה ושאלה אם יש הצגה שלי הערב, וכשאמרו לה שכן היא אמרה, 'אז כשהיא תצא מההצגה יגמרו אותה'. כששמעתי את זה צלצלתי למשטרה, למישהו בכיר שאמר לי, 'את לא זזה, תבוא ניידת לקחת אותך'. הם אסרו עלי לצאת מהתיאטרון, כי הבינו שזה איום אמיתי". את חווית איומים בגלל דעות שהשמעת. לעו מתך, אמנים רבים בוחרים לשתוק ולא להסתכן.
"אני לא מפחדת. עד היום. זה לא שינה אצלי כלום. אני מפחדת רק מאלוהים, מאמינה בו ומפחדת רק ממנו. לגבי מה שקורה כעת, עם השבעת הממשלה החדשה, אני מאמינה שזה סימן טוב. אני רוצה לתת את מלוא האמון לממשלה הזאת.
"הצבעתי בכל הפעמים האחרונות לבני גנץ ואמרתי בגלוי שהאיש הזה נקי. יש לי אמון גם ביאיר לפיד, שהתבגר לי מול העיניים, כי אני מכירה אותו כילד. יש משהו דווקא בקבוצה הלא הומוגנית הזאת, שכאילו נוגעת בכל כך הרבה קצוות של החברה הישראלית, ואולי זה יכול לחבר את האנשים האלה יחד". הצבעת גנץ, אבל קיבלת את נפתלי בנט כראש ממשלה.
"אני רוצה לתת לבנט צ'אנס, עם ששת המנדטים שלו. ראש ממשלה עם 30 מנדטים עשה טעויות חמורות שהביאו את החברה הישראלית לאן שהגיעה. הוא עשה גם דברים גדולים, ואני באמת לא יכולה להתעלם מההסכמים הבינלאומיים ומהחיסונים לקורונה, אבל עם זאת, אני גם לא יכולה להתעלם מההתעמרות בבני אדם, מההסתה, מההתעלמות מהאסון במירון.
"יום אחרי האסון שקרה באיטליה נמצא האשם שקיבל על עצמו אחריות. למה אנחנו לא לומדים מאחרים? איפה המנהיג שאחרי האסון במירון יבוא ויגיד, 'אזרחי ישראל, קרה לנו אסון איום, איבדנו קורבנות לשווא, אני מבטיח לכם שלא ננוח עד שנמצא את האשמים ונקים ועדת חקירה'? אני חושבת שמנהיג נמדד לא רק בהישגים טובים וברגעי החסד, אלא בעיקר ברגעי האסונות הלאומיים". מה דעתך על שר התרבות החדש ישן, חילי טרופר?
"חילי הוא אדם שאני מאמינה בניקיונו וביושרה שלו, וברצון שלו להוביל שיח תרבותי ברמה הכי גבוהה. אני כל כך שמחה שהוא התמנה שוב לשר התרבות". את גדלת ביפו. מה הרגשת למראה האלימות ברחובות העיר בימי מבצע שומר החומות?
"נורא. לחברים שלי בתיאטרון עכו שרפו את המקום, הרסו גם את מסעדת 'אורי בורי' שכל כך אהבתי. את הולכת בערים המעורבות ואומרת, 'איזה כיף ויופי שאפשר לחיות יחד', ואז מגיעה האלימות הזאת ואת אומרת, 'אלוהים אדירים, איפה ההנהגה שתגיד בואו נחבק אותם?' ויש את הטוקבקיסטים והדברים הארורים שאנשים מרשים לעצמם להגיד". אפרופו טוקבקיסטים, פתחת לאחרונה פייסבוק.
"סופי פתחה לי. עכשיו מציעים לי המון חברויות, ואני עוד לא יודעת מה אני צריכה לעשות. התחלתי ללמוד פה ושם, אבל שיסלחו לי כולם, אין לי כל כך ראש לזה. את חשבון האינסטגרם שלי, עם 4,413 העוקבים, סופי מתפעלת. היא אמרה לי, 'אל תיגעי, כי את תמחקי הכל'".
מה חשבת על מעמדו הבעייתי של עולם הת רבות, כפי שנחשף בצורה כואבת בתקופת הקורונה? "הקורונה היתה אסון לתרבות. אני רוצה להאמין שהמגיפה חינכה את כולנו לצניעות. לקצת תובנה שאנחנו מדינה קטנה עם כישרונות גדולים ויכולות איכותיות, ובגלל שהרבה אנשים נותרו בלי כסף ועבודה - צריך לעשות כל מיני אירועים כדי להביא אותם ואת ילדיהם לתיאטרון. "הופעתי בשנת הקורונה אצל אופירה וברקו, ויצא לי המשפט 'לחברים שלי אין לחם לאכול'. בעקבות זה פנו אלי אנשים פרטיים בהצעה להעביר דרכי כסף מזומן לתמיכה באנשי תרבות שנזקקים לכך. בהתחלה התנגדתי, כי אני לא בנק, אבל בסוף הבנתי שזה יכול לסייע. "פניתי לאנשים בתיאטרון וביקשתי שיעבירו אלי את המקרים הקשים, כי יש כסף מזומן לתת להם. ישבתי על ספסל ליד שולחן מתחת לבית שלי, וכדי שלא תהיה הלבנת פנים, אנשים עמדו במרחקים וחילקתי כסף. כתבתי הכל במחברת: כמה סכומים נמסרו, מי תרם, למי נתתי וכמה.
"אנשים אמרו לי שזה הציל אותם. פתאום מישהו שאין לו לחם מקבל 2,500 שקלים שהוא לא צריך להחזיר, אז זה עשה משהו. זה אמנם לא התפקיד של אף אחד מאיתנו, אבל זאת היתה תקופה רעה שלא היה אפשר לצפות אותה מראש". את הסתדרת כלכלית בימי הקורונה?
"גם אני הגעתי, כמו כולם, למצב שלא עבדתי, אבל מהיום שבו הגעתי לראשונה לתל אביב, בגיל 15 וחצי, אני חוסכת. תמיד חסכתי ליום סגריר, ואם לא הייתי אדם חוסך - לא היה לי היום איך לחיות". ● ● ●
אנחנו יושבות בבית הקפה שצמוד לתיאטרון הלאומי. במתחם כיכר התרבות מזהים העוברים והשבים את אלמגור וצועקים לה "אוהבים אותך גילה" - כמעט מכל עבר.
"כשהייתי שחקנית צעירה, המיקרובים של הרוע היו באוויר כל הזמן", היא מודה. "האנשים שהקימו את הבימה, דור המייסדים, היו קנאים למקומם, ואם לא היית 'בן של' - לא היה לך סיכוי. לא פרגנו לי בכלל. אחרי שנתיים פיטרו אותי, ככה סתם. אבל זה לימד אותי שאין רשת ביטחון. אומרים לך שאת הכיהכי־הכי, וברגע אחד הכל יכול להיגמר".
הבימה עברה לאחרונה זעזוע. ההנהלה הקוד מת הסתירה גירעון עצום; מונה מנכ"ל חדש, נעם סמל, שנקרא להציל את התיאטרון תחת נאמנים; וכעת הושלם תהליך הפיכת הבימה לתאגיד של עיריית תל אביב.
"באמת היתה רעידת אדמה. הבנו שלא אמרו לנו את האמת, כל הזמן סיפרו לנו שאנחנו ברווח תפעולי. יום אחד לא היה קפה, אז אמרתי לחברים שאצלי במגירה יש צנצנת לכולם. היה שלב שלא היה אפילו נייר טואלט, דברים איומים.
"אני מאמינה שעכשיו, כתאגיד עירוני, התיאטרון יקבל יתדות חזקות יותר. אני נותנת קרדיט לכל מי שמוביל אותנו. נעם סמל, את מה שהוא שכח, אחרים עוד לא למדו. ומשה קפטן יודע להוליך המון שחקנים על במה בלי לאבד עשתונות או להרים את הקול. אני חושבת שלאט־לאט החברה תתאושש, התיאטרון יתאושש - ועוד נגיע לימים אחרים". ●