הממלכתיות החדשה וההשתקה הישנה

כמו שיח "השלום" של שנות ה־09, כשבוחנים את התוכן שיוצקים לתוך שיח הממלכתיות והאופן שבו הוא מיושם, מתברר שמדובר בפרקטיקה ממשטרת ומשתקת, שמופעלת כלפי הקבוצה היחידה שמעולם לא זכתה להיכלל בגבולות הממלכתיות.

הממלכתיות הראשונה, הבן־גוריונית, היתה פרויקט מגה־מדינתי שהחליף את התפיסה היישובית התנועתית ביצירת מערכת ממסדית כלל לאומית, שהדוגמאות המובהקות שלה היו פירוק הפלמ"ח, הקמת צה"ל ויצירת החינוך הממלכתי. בשם אותה משימה אידיאולוגית לאומית, היא כללה לא פעם כפייה ואלימות, כמו במקרה אלטלנה; ולצידה שמירה על ההגמוניה שהעניקה זכויות יתר לקבוצה השלטת, בדמות הפנקס האדום. כך, היא נתנה גושפנקא לחלוקה סלקטיבית של משאבי המדינה ולהדרה מכוונת של קבוצות. "בלי חירות ובלי מק"י".

עם לידתן של גישות פוסט־מודרניות ובצד מהפך ,'77 הממלכתיות שינתה פניה. ממושג שמהותו יצירת בסיס מדינתי מוסדי אחיד לקידומו של ערך לאומי, נוסדה ממלכתיות חדשה. כזו המקדשת דווקא רבתרבותיות ותפיסה מחודשת של פרגמנטציה חברתית, עד כדי חתירה תחת הרעיון הלאומי.

באופן אבסורדי, ביקשה תפיסה זו להשתמש במוסדות שנוצרו לבסס את "ממלכת ישראל", כדי לייצר "מדינת כל אזרחיה". זהו היפוך רעיון היסוד של הממלכתיות הבן־גוריונית, עד כדי יצירת הבלתי אפשרי: ממלכתיות פוסט־לאומית. התפרקות מערכת החינוך לריבוי מגזרי של "מוסדות חינוך תרבותיים", היא ביטוי אחד אופרטיבי שלה, כשהמסר האידאולוגי מטיף לריבוי שבטים ומטיל ספק בלגיטימיות של (חוק) הלאום, אם לא בציונות עצמה.

אבל בשעה שרוקנו את הממלכתיות הבן־גוריונית מן התוכן הלאומי שלה, איש לא התכוון לוותר על מבנה הכוח שבו היא היתה מעוגנת. כך, בתוך אותה ממלכתיות חדשה, שמספקת מקום והכרה לכל השבטים, היו מי שנותרו בחוץ: החירותניקים, שהפכו לליכודניקים, שהפכו למסורתיים, שהפכו למזרחיים, לביביסטים ולישראל השנייה - ובכל כינוי שלא ניתן להם - נותרו מחוץ לגבולות הממלכה.

אפילו למפלגה אסלאמית אנטי־ציונית נתנו לגיטימציה במסגרת החדשה. אבל הימנים - בחוץ.

הממלכתיות הופכת גם לכלי של שליטה והשתקה. אלו שזלזלו כל השנים בערך הממלכתיות האמיתי, ויצקו לתוכו תוכן פוסט־לאומי, דורשים כעת מהימנים להיות "יותר ממלכתיים". קרי, הקבוצה שלא התקבלה לא למודל הבן־גוריוני ולא למודל הרב־תרבותי, דווקא היא, אינה ממלכתית בעיניהם. וכדי שהיא תוכל להיחשב סוף־סוף ממלכתית, עליה להשתתף בטקס ההיטהרות המוצע לה: התנחמדות, התנצלות ומעל לכל: השתתקות.

לא מדובר בלאומיות, גם לא בשותפות, אלא בדרישה להתבטלות. ואם זאת ה"ממלכתיות" החדשה, הרי שהמעשה הממלכתי הראוי ביותר, הוא להתנגד לה.