האקדמיה הפוסט לאומית למדעים

לחברי האקדמיה הלאומית למדעים, הגוף האקדמי היוקרתי ביותר של ישראל, נגרמה מבוכה. פרופ' דוד הראל, מדען בעל דעות שמאל רדיקליות, נבחר לפני ימים אחדים לנשיא הבא של האקדמיה, במקומה של הפורשת פרופ' נילי כהן. לא רק מדענים ממחנה הימין מתרעמים על הבחירה, אלא ניכרת גם הסתייגותם של מדענים בעלי שם ממחנה השמאל. תוצאות ההצבעה על בחירת הנשיא, והעובדה שהראל היה מועמד יחיד, משקפות הסתייגות מן המועמדות. 66 חברי אקדמיה תמכו במועמדותו לעומת 22 שהצביעו נגדה ועוד 17 שנמנעו. משמעות התוצאה: כ־04 מדענים, מיעוט ניכר, התנגדו למינוי.

היו חברי אקדמיה שהדגישו כי הם נמנים עם מחנה השמאל, אבל העובדה שהראל הוא "אקטיביסט פוליטי", כהגדרתם, מנעה מהם לתמוך בו. הראל פועל נמרצות להפצת השקפותיו באמצעות קשרים עם ממשלות זרות. הוא פעיל למען הטלת חרם בינלאומי על אוניברסיטת אריאל ושלילת מענקי מחקר מן האוניברסיטה. ההתנגדות לבחירתו לא נבעה, אפוא, בגלל דעותיו אלא עקב פעילותו הקדחתנית.

מי יוכל להיאבק בתופעת החרם, כאשר נשיא האקדמיה הישראלית למדעים, בכבודו ובעצמו, יטיף להחרמת מוסד אקדמי בישראל?

פרופ' הראל צפה את ההתנגדות שתתעורר למועמדותו, ועל כן הבטיח לחברי האקדמיה כי לא ינצל את תוארו למען פעילות לא מדעית, קרי פוליטית. אך כיצד אפשר לבטוח כי כך ינהג? "אוניברסיטת אריאל מבחינתי ומבחינת האקדמיה היא מוסד להשכלה גבוהה כמו המוסדות האחרים", מבטיח הראל בשיחה עימנו. הוא מדגיש כי התנהלותו תהא ממלכתית לחלוטין. חשנו כי הראל רגיש מאוד לביקורת שנמתחה על מועמדותו בעת כינוס חברי האקדמיה. באמצעותנו הוא מבקש לשכך את החשש כי ינצל את מעמדו כנשיא האקדמיה כדי לקדם את דעותיו הפוליטיות: "לא אהיה אקטיביסט", הוא ממשיך במסע ההרגעה מפני החששות, "את המקום הזה, האקדמיה, אנהל באורח נקי".

ראוי לציין כי האקדמיה פועלת לפי חוק, והנשיא החדש מבטיח, בניסוחים שונים, כי חזונו הינו אחד: "להעלות את המדע הישראלי לפסגות גבוהות יותר. אני אחד מגדולי הציונים שתוכל לפגוש". כך אומר לנו איש השמאל הרדיקלי, בקרוב נשיא האקדמיה הלאומית למדעים. הראל הוא בנו של פרופ' אהרון הראל־פיש, לשעבר פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת בר־אילן. האב פרופ' אהרון הראל־פיש היה ממייסדי "התנועה למען א"י השלמה". איך שהגלגל מסתובב לו.

ומי יעקוב אחר מילוי הבטחותיו של הראל? ראש הממשלה נפתלי בנט, לא פחות. בהיות בנט שר החינוך, היה הגורם המניע העיקרי למען ביסוס אוניברסיטת אריאל, הכרה בה, ולא פחות: חתר ללא הרף לאישור חנוכתה של הפקולטה לרפואה, אולי הלב הפועם של האוניברסיטה.