פתאום כולם מתאהבים בבנט

תוצאות הבחירות טמנו בחובן הזדמנות פז עבור מחנה רק לא ביבי לקבל תמונת ניצחון: יציאת נתניהו ובני מש פחתו מבלפור. כדי להגיע אל משאת הנפש נדחקו הצידה העקרונות, ודגלי המוסר הורדו לחצי התורן. על כך דובר ועוד ידובר. מה שטעון לימוד והסבר הוא השינוי הנפשי המתחולל בימים אלו ממש אצל חברי המחנה: כדי להשיג את תמונת הניצחון, יש לשלם מחיר לא פשוט: המלכתו של בנט, מי שהיה עד לא מזמן שנוא נפשם.

זהו שלב התפתחותי מעניין שבו משתנים כללי המש חק. כדי לברך על כניסתו של בנט לבלפור נדרש מהפך תודעתי: יש צורך בהתגמשות ערכית )העלולה להגיע עד הונאה עצמית(, לכייר בעולם הרגש והסנטימנטים ולי צור שפה חדשה. ואמנם, בעקבות המשיח בנט התפתחה תופעה: יותר ויותר אנשי שמאל החלו בהרהורי כפירה. בנט - חובש כיפה סרוגה, שבשעתו דהר לירושלים תחת המותג "המאוס" בעיניהם, "הבית היהודי", נץ המתנגד לכל פשרה טריטוריאלית - החל מקבל אשראי נדיב ואף זוכה לטיפוח דימויו כפטריוט שפוי.

דוגמה לכך נמצא בטורה של דניאלה לונדון דקל ב"ידיעות אחרונות" מסוף השבוע. הכותבת, המתנגדת לכיבוש ומצדדת בפינוי התנחלויות )וכו' וכו'(, פרס מהשירהלללכבודהחתןבחורֵמַעם,הכוללדברישבח על בני משפחתו, על עברו המרשים בסיירת מגלן ועל השירים שכתב. "אם הייתי צעירה", כתבה לונדון דקל, "הייתי מתעלפת מהשירים האלה". תופעה דומה להפ ליא נצפתה בין השנים ,2005-2003 ערב ה"התנתקות", כאשר אישים מרכזיים בשמאל החלו בהרהורי כפירה, ובעצם קבעו )בפרפרזה על סרטו של אבי מוגרבי(: "איך הפסקנו לפחד והתחלנו לאהוב את אריאל שרון". מה נאוו על ההרים רגלי המבשר. בנט הפך צדיק, וכך גם מהלליו, שהרי צדיקים - מלאכתם נעשית בידי אחרים.

שינוי חיצוני אקראי בנסיבות החיים, שבמבט ראשון נראה מאיים ולא רצוני, לעולם נושא בחובו פוטנציאל לשינוי בעולם הערכים והתרבות. זה עשוי להגיע למצב שבו קבוצה המגובשת ומלוכדת סביב סט ערכים מסוים, משנה לפתע את תמהיל ערכיה. אבל אז, מטבע הדברים, מנהיגי הקבוצה יצטרכו להסביר לציבור שלהם על מה ולמה. יש אמנם מצב שבו חברי הממשלה החדשה יתפתלו מול המיקרופונים, אך מכיוון שזה לא נעים, סביר כי יפ תחו רציונליזציה )הצדקה בדיעבד(: תתפתח אידיאולוגיה חדשה, יש מאין. בקרוב נשמע יותר ויותר את המוטו: "ממשלת בנט, למה לא? תמיד רצינו בכך: דתיים וחילו נים, שמאל וימין, יהודים וערבים, מרכז ופריפריה". הנה מה טוב ומה נעים השבט בהנהגת הבנט.

יש רק בעיה אחת העלולה לחרב הכל: הפיצול האידיאולוגי המובנה בשמיכת הטלאים הזו. חוק איחוד משפחות הוא רק דוגמה. אפשר שבזמן ששר הבריאות, נניח, יקדם מהלכים לטובת שיפור תנאי הבריאות של הפליטים והמסתננים, שרת הפנים, הזרוע השנייה של הקואליציה, תפעל בעזרת הכלים המוסדיים העומדים לרשותה למען החזרת המסתננים לביתם. ביד האחת שר השיכון יקדם בנייה ביו"ש, וביד השנייה שרת התחבו רה תגרע תקציבים לפיתוח תשתיות התחבורה בשטחי "הכיבוש".

זה מובנה, אבל הסיפור מורכב: יש לזכור שההטפה של בנט ולפיד להתיישר ולהתאבד למען המספר הקדוש - ,61 היא בעצם פעילות של הנדסה פוליטית שתטיב בעיקר עם מי שלו אינטרס לשבת על כיסא רם ונישא. כמו תמיד, הבעיה "הקטנה" היא האמת: הציבור, על פלגיו ושבטיו, לא באמת שותף להרמוניה.

והנה אנו מגיעים, שוב, למוקד הכוח העשוי להטות את המצב: אמני המילה הכתובה והמצולמת, אליטת התקשורת הוותיקה, שעשויה להיחלץ למען ממשלת בנט לפיד שע בורה היא כשמן בעצמותיהם. אנו כבר רואים זאת כאשר עיתונאים מרכזיים דוחקים הצידה את עקרונות האתיקה העיתונאית, ומחליקים שמן סמיך על חלקי שמיכת הט לאים הזו, ובלבד ששנוא נפשם מימים ימימה - נתניהו - לא ישוב לבלפור.

בקרוב נשמע יותר ויותר את המוטו: "ממשלת בנט, למה לא? תמיד רצינו בכך: דתיים וחילונים, שמאל וימין, יהודים וערבים, מרכז ופריפריה"