הזכות להיות בלתי נסבל

בימים אלה,

שכל רצון, פרטי או קבוצתי, נוטה להפוך ל"זכות", ועוד כזו שיש להיענות לה, קשה לייצר היררכיה של זכויות. היררכיה כזו הכרחית, שכן בלעדיה אי אפשר לכוון את התנועה בכביש הפקוק שבו כל אחד מהנהגים טוען לזכות קדימה. למשל: האם הזכות להגדרה עצמית של פלשתינים גו ברת על זכותו של הומו ערבי לחיות בגלוי עם בן זוגו ברפיח? אם נעדיף הקמת מדינה פלשתינית, ברור לחלוטין שזכויות פרט מסוימות לא יתקיימו בה. למשל חופש הפולחן, למשל חופש הביטוי, למשל החופש להפגין יום אחר יום אחר יום אחר יום עם מגפונים, תופים, בחורות בלי חולצה ושלטים נוטפי קללות על ראש הממשלה ומשפחתו. האם בשם הזכות להג דרה לאומית, צריך אדם הגון להילחם על הקמתה של מדינה שלא תשמור על זכויות חשובות לא פחות? לדעתי לא, אבל כמובן, בישראל אפשר למצוא ארגוני זכויות אדם שמסורים למימוש הזכות למדינת פלשתין, והם לא מוטרדים כלל מהז כויות שנזכרו לעיל, שלא מתקיימות באף מדינה ערבית, ואין סיכוי שיתקיימו גם במדינה פלשתינית, אם תקום.

גם בתוך גבולות ישראל יש מחלוקת על סדר החשיבות של הזכויות, וגם ברמה המקומית שיח הזכויות יוצר פקקי תנועה, כמו במקרה של הזכות המקודשת להפגין בקולי קולות, לעי תים תוך חסימת כבישים, לא תמיד באישור המשטרה, לאורך זמן, גם בזמן סגר קורונה. הפגנות בלפור והמחיר הציבורי שהן גבו חרגו מתחום הפקק והפכו לתאונת שרשרת.

ראשית ההפגנות בשנת ,2016 כאשר קומץ שונאי נתניהו חשו מחסור בכתב אישום נגדו, ויצאו להפגין מול ביתו הפרטי של אביחי מנדלבליט בפתח תקווה. בתוך זמן קצר קץ היועמ"ש במטרד, ומן הסתם גם שכניו המסכנים לא רוו נחת. נערך דיון משפטי בסוגיה אם מותר להפגין מול ביתם הפרטי של אנשי ציבור, שהבשיל עד כדי בית המשפט העליון, שהוא היחיד שמוסמך לפסוק בעניינים כאלה מתוך ניקיון דעת משפטי נאור וללא כל הטיה פוליטית. ההפגנות הורחקו עד 400 מטר מבית היועמ"ש, נחתו בכיכר גורן, הוגבלו, ההגבלות הוסרו, התרחבו למקומות אחרים בארץ, וכעבור שנתיים יכלו תושבי פתח תקווה לנשום לרווחה. מנדלבליט הבין את הרמז ששיגרו לעברו המפגינים, התקשורת, וייתכן שגם אהרן ברק, הגיש כתב אישום וההפגנות עברו לבלפור בירושלים, מול מעון ראש הממשלה, בקרב אלפי ירושלמים שלא הבינו מה נפל עליהם.

הזכות להפגין מול מעון ראש הממשלה, שנמצא בשכונת מגורים רגילה עם אנשים רגילים, היא בת טיפוחים של זכות ההפגנה הרגילה. בעידן שבו ההגבלה היחידה על חופש ביטוי היא החוק נגד הסתה, ולבד מהגדר הצנועה הזו יכול אדם לנאום ככל העולה על רוחו בפייסבוק או בטוויטר )עד שילשינו עליו ופייסבוק תוריד לו את הפוסט או תחסום לו את הפרופיל(, אבל לעיתים זה פשוט לא מספיק. לעיתים אדם מוצא את עצמו צודק עד כדי כך שהתקשורת מתייצבת לצידו בעוז, וחופש הביטוי וההפגנה מתרחב עד כדי חסימות כבישים ראשיים לשעות ארוכות בתקופת הפגנות הנכים, כי הרי לא יעלה על הדעת לקנוס או לעצור פורעי חוק אם הם בכיסא גלגלים.

ההפגנות האלימות

של יוצאי אתיופיה זכו להנחות מקילות בכל הנוגע לאכיפת חוק. אחרי הכל - יש הפגנות שנתפסות על ידי קובעי הטעם כמוצדקות יותר מאחרות, ולכן מחליטה המדינה לא להסתבך עם התקשורת. הרי גם האתיופים מסכנים. וגם הערבים בשייח' ג'ראח, וגם הערבים בהר הבית - אם כי למען ההגינות, פה זה לא עניין של חמלה על המסכנים, אלא הפחד מעוד ועדת אור.

כך הפכה זכות ההפגנה מענף של חופש הביטוי לפריבילגיה ששמורה למיוחסים או למדוכאים, שתי קבוצות אוכלוסייה שפשוט לא נעים לאכוף עליהן את החוק.

מפגיני בלפור השתייכו לקבוצת המיוחסים, ולכן זכו להנחת אריסטוקרט מצד בית המשפט העליון גם כאשר מולם התייצבו פשוטי העם, כלומר: דיירי הרחוב. אלה מצאו את זכויותיהם בימים כתיקונם, הייתי מגנה את ההפגנות ברעננה כשם שגיניתי את ההפגנות בבלפור ● אבל עכשיו? פחחח, שיביאו גם מיצגים, רקדנים, די.ג'יי, וגבר בתחפושת של אישה שמנה ועירומה נרמסות מדי שבוע בשבוע, וכשאני אומרת "זכויות" אני לא מתכוונת למשהו נשגב כמו חופש הביטוי, אלא הזכות שאינה מעוגנת בחוק להשכיב את ילדיך לישון בלי פסקול של קללות ודרבוקות מבעד לחלון. נכון, זו אינה זכות יוקרתית כמו הזכות להגדרה עצמית או לחופש הביטוי, אבל איכשהו רוב אזרחי המדינה רואים בה עניין בסיסי למדי. אך שופטי העליון אינם רוב אזרחי המדינה, ולכן דחו את עתירת התושבים מפני הזכות לצעוק "לך" לראש הממשלה ביום וגם בלילה.

והנה, צחוק הגורל! ראש ממשלה חדש לישראל, נפתלי בנט, שמתגורר עם משפחתו בשכונה שלווה ברעננה. גם לו יש מתנגדים, והוא אף התעלה על נתניהו והצליח לייצר חבורת "לך" משלו מייד עם ראשית כהונתו, ואפילו בלי כתב אישום. המפגינים נגד בנט ממררים את חיי השכנים מדי לילה, בגרסת העתק הדבק של הפגנות בלפור ועם הגנה משפטית למופת: מה שמותר למוחי הדגלים השחורים ולקריים מיניסטר - מותר עכשיו לכל אזרח עם אג'נדה פוליטית ועם מגפון: למרר את חייהם של אזרחים שכל חטאם הוא שלא הביאו בחשבון את המחיר שכרוך במגורים בשכנות לפוליטיקאי שנוי במחלוקת. בימים כתיקונם,

הייתי מגנה את ההפגנות ברעננה כשם שגיניתי את ההפגנות הבלתי פוסקות בבלפור. אבל עכ שיו? פחחחחח. שיביאו גם מיצגים, להקות רקדנים, די.ג'יי, בלוני ענק שצריך להסתיר מהילדים, שלטים עם קללות, וגבר בתחפושת של אישה שמנה ועירומה. אם בית המשפט והתקשורת האדירו את הזכות להפגין וניפחו אותה לכלל פסטיבל גס רוח וחסר התחשבות, והציבו אותה בראש סולם הזכויות האזרחיות - אז שתהיה קרחנה ברעננה, ושיהיה לכולנו לבריאות. הדרך היחידה להשיב את זכות ההפ גנה לממדיה הטבעיים היא להעביר את הקרקס כולו אל שכו נת מגוריה של אסתר חיות. בתוך רבע שעה תימצא הפרשנות השיפוטית שתסדר את העניין.

המפגינים נגד בנט מלווים בהגנה משפטית למופת: מה שמותר למוחי קריים מיניסטר - מותר עכשיו לכל אזרח עם מגפון