היום שבו התחילה השואה
יגאל דילמוני, מנכ"ל מועצת יש"ע: "כשרצו לפתור את בעיות הדיור בת"א מתחו אותה צפונה ודרומה, במקום לראות מה קורה במזרח ובמערב. אלא שכך מטרופולינים בנויים בעולם, וכך יש להסתכל על זה"
דומה ב־4.1 מיליון". איך זה?
"אוכלוסייה חילונית מבוססת מוכרת את הדירה במודיעין ונשאר כסף ספייר לבנות בריכה בחצר. אנשים כאלה אומרים לעצמם 'זה שאני מעבר לקו הירוק זה עוד לא הופך אותי למתנחל'. הם לא מחליפים עבודה, לא מוסדות חינוך ואפילו לא חברה. בכרם רעים יש המון זוגות צעירים שפשוט לא יוציאו את הסכום הזה, אין להם. כשאין לך סיכוי למכור את לא תעלי את המחיר". וההקשר הביטחוני?
"ביטחון ומצב סוציו־אקונומי הולכים יחד עם רמה דתית. ככל שאת מעמיקה בגב ההר המחירים לא עוברים את המיליון. בתים חד־משפחתיים ביצהר עולים 970,000 שקל למרות שהם חד־משפחתיים חלומיים, 114 מ"ר עם פוטנציאל לעוד קומה והרחבה לצדדים, חצי דונם אדמה. אותו בית, אם תעתיקי ליישוב אחר בבנימין למשל, יעלה כפול. זה לא כי הפיתוח יותר טוב אלא כי האוכלוסייה מבוססת יותר סוציו־אקונומית, וככל שהאוכלוסייה תורנית המחירים יישארו שפויים, פשוט כי הם לא במשחק הזה". יש יוצאים מן הכלל?
"מיגרון. 10 דקות מירושלים לכיוון צפון נמכר עכשיו בית בגודל 230 מ"ר ב־4.2 מיליון. לאוכלוסייה תורנית זאת תקרית זכוכית. לכן כשאומרים 'מחירי הבנייה ביו"ש' זה מאוד כוללני. לא ניתן להגדיר במשפט אחד את הכל, אזור יהודה ושומרון הוא מראה למדינת ישראל, אין הבדל מבחינת פריסת הבנייה. יש לך פה כל סוגי הבנייה והאוכלוסייה". מה הפתרון להורדת המחירים?
"שינוי הסגנון ושיווק פרויקטים פחות יקרים יחסית. ביו"ש נגמרה בנייה צמודת קרקע. אנחנו עומדים לשווק 400 יחידות דיור בבית אריה עופרים (דרום־מערב השומרון, 8 ק"מ מהעיר אלעד; מ"ק), והכל בניינים. הדירות מתחילות ב־8.1 מיליון לדירה של 120 מ"ר, 5 חדרים. יש פרויקטים שהקבלן עוד לא עלה לקרקע ו־4/3 נמכר".
מי קונה הכל? מקומיים?
"לא. מה ששבר את השוק זה משקיעים שגילו את יו"ש, במקומות כמו אריאל למשל. יש שם אוניברסיטה ותשואות מדהימות". לאן זה יגיע?
"הבנייה לגובה תימשך. ככל שהאוכלוסייה תבין שאין ברירה, נגמרה הקרקע, ובית על חצי דונם כמו של הדור הקודם כבר אין. קשה לצעירים שגדלו ביישובי גוש אמונים של פעם להבין שזה לא יחזור. אבל בני הדור הבא במכמש או עפרה מסתפקים היום בדירה באותם יישובים. לאנשים מתחיל ליפול האסימון שאין עתודות קרקע". כשבונים לגובה זה משרת את הפלשתינים שממשיכים להשתלט על קרקעות בלי אכיפה. "מצד שני, במקום משפחה אחת על תא שטח של חצי דונם אנחנו מכניסים 17 משפחות". אז הבנייה לגובה מבטאת ייאוש?
"לא. הסתכלות למציאות בעיניים. היזמים רואים שאין קרקע ובונים לגובה. בסופו של דבר צריך לגור איפשהו אז מתפשרים; ומי שלא מתפשר קונה ביד 2 בית של אנשים מבוגרים שהחליטו לעבור לירושלים. בית כזה בעפרה למשל יעלה 2.2 מיליון ל־081 מ"ר לפני שיפוץ; דירות חדשות בבניין חדש באותו יישוב יעלו 1.3 לדירת 4 חדרים; דירת 5 חדרים תעלה ,1.4 ודירת גן בגודל 120 מ"ר תעלה 1.5 מיליון שקלים".
אצל נתניהו בנו הכי הרבה
וישנו ההיבט הפוליטי. עם תום כהונת נתניהו מעניין לסקור את התחלות הבנייה בתקופתו, לעומת אלה שבוצעו בימים אחרים. ממוצע התחלות הבנייה בתקופת שלטונו הראשונה של נתניהו מביס את נתוני הבנייה בכל תקופה אחרת: 3,400 יחידות דיור בשנה ביו"ש הוא הממוצע הגבוה ביותר שידעה ישראל מאז הסכמי אוסלו, והוא שייך לכהונתו הראשונה של נתניהו, בין השנים '96 ל־99' (חלק מההתחלות התבצעו בתקופת ברק אך הן פירות ממשלת הליכוד שקדמה לו);
בשנות נתניהו האחרונות, הבנייה ביו"ש עומדת על ממוצע שנתי של בין 1,691 1,931־ל יחידות דיור, זהה למה שנבנה בימי אולמרט. וכן, גם כשמוציאים מהמשוואה את תקופת ההקפאה הארוכה של ממשל אובאמה אלה התוצאות, וגם כשמכניסים למשוואה את ממשל טראמפ.
"המהפך שהתחולל בשנים האחרונות אינו לטובה", אומר יגאל דילמוני מנכ"ל מועצת יש"ע. "בעבר גידול האוכלוסייה היה 70-60 אחוז הגירה פנימה 40-30־ו אחוז ילודה. כעת זה התהפך. יש יותר ילודה ותושבים חדשים". כי בני הדור הבא לא רוצים לגור ביו"ש?
"לא, כי יש מחסור בדירות ובשיווקים. יש אוכלוסייה צעירה מאוד יחסית לכל הארץ, יש יריד דיור ואנשים נרשמים גם במקומות מאתגרים למגורים. עד לפני עשור היו שניים-שלושה יזמים ביו"ש, כיום עשרות חברות עסקיות נכנסות ומשקיעות בבנייה רק כי כלכלית זה משתלם להן. יו"ש זה ביזנס". מה הפתרון לתושבים?
"הפתרון שלנו לא רק לתושבי יו"ש. הרי במשך שנים המדינה עשתה תוכניות תחבורה גדולות, כבישים מהירים מערד לטבריה שעושים לופ ועוקפים את כל יו"ש. אבל תמיד כל התכנון נעצר ביו"ש. תראי את מחלף קסם וראש העין לעומת הכניסות לירושלים מגוש עציון ומבנימין. ברגע שאת נכנסת ליו"ש כאילו נכנסת לתקופה העות'מאנית, לא לקחו בחשבון שגם אצלנו יהיו חיים, וזה יוצר פקקים שמשפיעים על המדינה". איך פתרון ביו"ש ישפיע על המרכז?
"כשרצו לפתור את בעיות הדיור בתל אביב מתחו את ת"א לכיוון עפולה, חיפה, אשדוד וקריית גת, כלומר צפונה ודרומה, במקום לראות מה קורה במזרח ובמערב. גיאוגרפית הרבה יותר קרוב שמטרופולין תל אביב יגיע עד אבני חפץ מצפון, מדרום עד מודיעין ובמזרח עד אריאל ורחלים. ככה מטרופולינים בנויים בעולם, וכך צריך להסתכל על זה". בפועל, תושבי השומרון רואים עצמם כפרבר של תל אביב, וכך מעגל ההשקעה בשומרון סוגר עליהם.
"עשינו בדיקה לפני 4 שנים, לקחנו אדריכל, מדדנו את פוטנציאל ירידת מחירי הדיור בגוש דן. אם יבדקו יוסיפו 60 אלף יחידות דיור באדמות המדינה הפנויות באבני חפץ, מודיעין עילית ואריאל. בדקנו כמה מוסדות חינוך נכנסים, שטחים ירוקים ואזורי תעשייה. הצענו את המודל למשרד השיכון כי זה יוריד את המחירים ויפתור בעיות. יו"ש זה נכס למדינה, וכך צריך להסתכל עליו".
"אין ימי חסד. המשבר פה"
בנייה ביו"ש היא נושא שנוי במחלוקת בחברה הישראלית. ספק כמה מבין אזרחי המדינה ירדו לעומק השניות הזאת, וכמה מבין נבחרינו יעזו לרדת לעומקו של פתרון כמו זה שמציעים במועצת יש"ע. בימים אלה נכנס למשרד הבינוי והשיכון השר זאב אלקין, שחרך את התודעה הנדל"נית עם הצהרתו כי מחירי הדיור רק עתידים לעלות. במשרדו מסרבים להתראיין.
אחד מבכירי המשרד לשעבר אמר לנו כי פעמים רבות בשנים האחרונות ניסו במשרד השיכון לקדם מסה של בנייה רוויה ביישובי יו"ש, אך נתקלו בפחד מצד יישובים שלא רצו לגדול. "מי שרגיל לוועדות קבלה ולאפיון אוכלוסייה ספציפי חושש לפעמים להתפתח", הוא אמר, "לא תמיד הממשלה אשמה". כך או כך, שלבי האישורים ביו"ש לוקחים שלוש שנים בממוצע, ועד שנראה בשטח התחלות בנייה חדשות יחלוף זמן רב.
"משבר הסאב־פריים בארה"ב היה בראש ובראשונה תולדה של כשל מערכתי מתמשך של מקבלי ההחלטות", מזהירה מרגלית, שעבדה בזמן המשבר כאנליסטית תיקי אשראי מול התאגיד הפדרלי לביטוח פיקדונות בארה"ב. "הממשל אפשר לגורמים דומיננטיים, קרי הבנקים, להטות את האיזון הנחוץ ליציבות השוק. כזכור, התרסקות שוק הנדל"ן הביאה לסחרור הכלכלה האמריקנית. אמנם המצב המשברי בזירה שלנו שונה לחלוטין, אך גם פה על מקבלי ההחלטות להבין כי לא עומד לרשותם יום אחד של חסד. המשבר פה".
אם הממשלה החדשה לא תבנה מיידית מסה משמעותית, ותנצל את הקרקעות שעדיין פנויות ביו"ש, לא תהיה יותר צמיחה משמעותית ביו"ש, והיישובים ייוותרו יקרים ומבודדים. מובלעות יהודיות לעשירים בלבד.
בחודש יוני לפני 80 שנה, חצה צבאו של הרייך השלישי את הגבול הסובייטי והחל "מבצע ברברוסה" ● ד"ר יעקב פלקוב, מומחה להיסטוריה סובייטית, מסביר כי לצד העובדה שמבחינה צבאית הובילה הפלישה הגרמנית לתבוסתו של היטלר - השמדת היהודים בשטחים שנכבשו סימנה את תחילתו של רצח העם, כבר חצי שנה לפני שהוכרז על "הפתרון הסופי" ● מסמכים ומחקרים מלמדים, לדבריו, כי ההנהגה הסובייטית ידעה, "אבל לא נקפה אצבע כדי למנוע מהגרמנים לממש את כוונותיהם"
ב־22 ביוני 1941 בארבע לפנות בוקר, חצו 157 דיוויזיות ו־21 חטיבות של צבא היטלר את הגבול עם בריה"מ והחלו לנוע מזרחה. "מבצע ברברוסה", כפי שכינו הגרמנים את המתקפה על המדינה הקומוניסטית, נועד להיות מלחמת בזק ולהביא למפלה סובייטית בתוך שבועות. אלא שהפלישה לבריה"מ סימנה את תחילת הסוף של גרמניה הנאצית, שנאלצה להילחם בשתי חזיתות - מול המדינות הדמוקרטיות במערב, ומול בריה"מ הענקית במזרח. המאמץ הזה היה גדול על הגרמנים והביא בסופו של דבר להתמוטטותם כעבור כמעט ארבע שנים, אלא שבדרך שילמה האנושות, ובראש ובראשונה העם היהודי, מחיר נורא.
מועד הפלישה לבריה"מ נחרט פחות בתודעה היהודית והישראלית, בוודאי ביחס לתאריכי אירועים מרכזיים אחרים בתולדות השואה הנוראה שפקדה את עמנו, כמו ליל הבדולח ,)9.11.1938( תחילת מלחמת העולם השנייה )1.09.1939( או ועידת ואנזה, שבה החליטו הנאצים על מימוש "הפתרון הסופי" ליהודים .)20.01.1942( בהקשר זה, הזיכרון הקולקטיבי של ישראלים שעלו מבריה"מ שונה: עבורם הטרגדיה החלה ביום שבו החל המבצע, לפני 80 שנים בדיוק.
"למעשה, השואה מתחילה בקיץ ,"1941 אומר ההיסטוריון ד"ר יעקב פלקוב, מומחה להיסטוריה סובייטית, שצבר ותק של שעות רבות בארכיונים האוצרים את מסמכיה של המעצמה שהתפרקה. "כבר בימים ובשבועות הראשונים לפלישה לבריה"מ הגרמנים פותחים בהשמדת היהודים הנופלים לידיהם. ועידת ואנזה רק תאשרר כעבור חצי שנה את מה שהנאצים עושים הלכה למעשה מייד עם מעבר הגבול על ידי יחידות הוורמאכט".
תפיסה זו מחייבת לבחון את השאלות שכמעט נעלמו מן השיח הישראלי: מה היתה מידת האחריות של בריה"מ ושליטיה על מה שחוללו הגרמנים ליהודים בשטחה ובשטחן של ארצות סמוכות? האם הם ידעו על השואה בזמן אמת? האם ניסו למנוע אותה או לצמצם את היקפה המחריד? מי שצריך היה לדעת - ידע
שאלות מן הסוג הזה נהוג להפנות בעיקר אל בעלות בריתם המערביות של הסובייטים, תוך גערה בבריטים שנעלו את שערי ארץ ישראל בפני פליטים יהודים, וטרוניה כלפי האמריקנים שלא דאגו להפציץ את מסילות הברזל שהובילו למחנה ההשמדה אושוויץ. בריה"מ לעומת זאת מזוהה בעיקר עם הבסת הגרמנים ועם שחרורה של אותה אושוויץ עצמה בינואר .1945 אם בוחנים היטב את האירועים שקדמו למסע המשחרר של בריה"מ מערבה, התמונה מסתבכת.
לדברי ד"ר פלקוב, המידע הראשוני על גורל יהודי אירופה התחיל להגיע לבריה"מ 1938־ב ובתחילת ,1939 כאשר הנאצים החלו לרדוף את יהודי אוסטריה ולגרש מגרמניה יהודים בעלי אזרחות פולנית. דיווחים של דיפולמטים סובייטים ושל הריגול הסובייטי מאותה תקופה, שאליהם נחשף במחקר, כוללים התייחסויות למה שקורה ליהודים.
"אחרי פלישת הגרמנים לפולין, שירותי הריגול הסובייטי מדווחים 'למעלה' על מה שמתרחש באזורי הכיבוש הנאצי ומזכירים את היחס ליהודים בהקשרים כלליים יותר. כך למשל, הריגול הצבאי של בריה"מ שם לב לעבודות הביצור של הגרמנים בקרבת קו ההפרדה של גרמניה לבריה"מ, ומציין שהיהודים הם עובדי הכפייה בעבודות האלה. המידע זרם לבריה"מ גם בערוצים נוספים, והיקפו גדל, אולם קשה לקבוע אם נותח ועובד לכדי תמונה מלאה שיכלה לשקף את גורל היהודים תחת השלטון הנאצי. אני לא יכול לומר אם המידע אכן הועבר לצמרת הסובייטית ואל סטלין עצמו, אך מי שצריך היה לדעת מתוקף תפקידו על המצב באירופה ועל המתרחש, ידע גם ידע שמשהו רע קורה שם ליהודים".
כאן המקום להזכיר שלתקופה קצרה אחרי שהגרמנים והסובייטים חילקו ביניהם את פולין, שרר באזור כאוס מסוים, ויהודים שמצאו את עצמם תחת שלטון גרמני ניסו להימלט מאימת הנאצים ולעבור את הגבול החדש - שטרם סומן במלואו - לאזורים שבשליטת בריה"מ.
"במקרים מסוימים שומרי הגבול הסובייטים מנעו את המעבר, במקרים אחרים היהודים שנסו מן הגרמנים וחוו את 'נפלאות' החיים בממלכה הסובייטית דווקא ניסו לעבור חזרה, משום שעוד לא קלטו מה צפוי להם באזור הגרמני וסברו בטעות שתחת הגרמנים 'התרבותיים' לא יאונה להם רע", מציין ד"ר פלקוב.
"היו מקרים שהרשויות הסובייטיות כלאו את חוצי הגבול, והיו מקרים נוספים שניתן להם להישאר. מצאתי עדות של יהודי כזה, תושב לבוב ובעל נתינות ארץישראלית, אשר הצליח לעבור לצד הסובייטי, ובהמשך הותר לו לצאת מבריה"מ לארץ ישראל. כך או אחרת, היהודים שנמלטו מהנאצים בשלב המוקדם הזה עוד לא יכלו לספר על הזוועות, כי הזוועות במלוא עוצמתן טרם קרו. היו כבר השפלות, התעללויות ורציחות בירייה, אבל הן לא היו בהיקפים המוניים. באותה עת הגרמנים עסקו בעיקר באיסוף ובקיבוץ היהודים, בהכנה למה שיבוא אחר כך. שירותי הביטחון הסובייטיים ידעו כמובן על האכזריות של הגסטפו, אבל בראייתם זאת לא היתה אכזריות חריגה, הרי שיטות הפעולה של הנקוו"ד לא היו טובות יותר או אכזריות פחות".
תחילת "מבצע ברברוסה" אכן סימנה את תחילת
ד"ר פלקוב: "שחרור אושוויץ התעכב בארבעה חודשים לפחות, שבמהלכם יחידות הצבא האדום עמדו כמה עשרות ק"מ מהמחנה ולא ניסו לפרוץ אל המקום, שבו בינתיים המשיכו הנאצים לרצוח רבבות"