נאחזות באוויר
סגן א' היתה אלופת ישראל באמנות לחימה ● סגן ו' היתה רקדנית בלט ● השבוע, כשסיימו את קורס הטיס כנווטות קרב, הן הוכיחו שוב שהשמיים הם הגבול ● רגע לפני שהן מתעופפות להגן על המדינה, מסכמות השתיים את הקורס המפרך: "הכל בראש. אין כאן שום דבר שנשים לא יכולות לעשות"
האותיות של סגן א' וסגן ו' מסמלות את שם משפחתן, כי שמן הפרטי זהה. מהשבוע הן גם
חולקות מקצוע צבאי: נווטות קרב / חנן גרינווד
את המתח באוויר החדר בבסיס חצרים, שבו ישבו ביום שלישי האחרון שתי נווטות הקרב הטריות, אפשר היה לחתוך בסכין. השתיים כססו ציפורניים בעצבנות, בניסיון נואש להעביר את הזמן. שלוש שנים לאחר שהתגייסו לצה"ל, מתחילות את הדרך המפרכת לאחד התפקידים הנחשקים ביותר בו, הן עמדו להתבשר לאיזו טייסת ישובצו ובאיזה מטוס יבצעו את שירותן הצבאי. בחדר קטן וחשוך למחצה, מטרים ספורים ממטוסי הלביא שבהם ביצעו את האימונים הרבים שלהן בשנים האחרונות, הן סיכמו שלוש שנים של אתגרים, משוכות ובעיקר גאווה. "אני שמחה מאוד לייצג את המין הנשי בקורס טיס, אבל מעצבן קצת ששואלים אותי על ההבדלים בין נשים לגברים", אומרת סגן א' בתשובה לשאלה המ תבקשת לנווטת קרב שמסיימת קורס טיס, אחת מתוך ארבע נשים בלבד שסיימו את הקורס. "מה שצריך כאן הוא לוחמנות ואופי חזק וטוב כדי להוציא מעצמך את מאת האחוזים, וזה לא קשור למגדר שלך. הכל נמצא במחשבה ובדרך שבה את מכינה את עצמך. אין כאן שום דבר שנשים לא יכולות לעשות". 39 בוגרים היו צפויים לצעוד אתמול בגאווה על מגרש המסדרים בבסיס חצרים ולקבל את כנפי הטיס. ביניהם היו שלוש נווטות וטייסת קרב אחת, שאחרי שלוש שנות מאבק יומיומי באתגרים גדולים, ובהם גי בוש מפרך, שבוע שבי, ניווטים ולימודים ארוכים - הפכו לאנשי צוות אוויר, חוד החנית של צבא הגנה לישראל. בין הבוגרים נמצאות גם סגן א' וסגן ו'. האותיות שבהן הן מזדהות מסמלות את שם משפחתן, מכיוון ששמן הפרטי זהה. "חמישים אחוז מסך הבוגרות של קורס הטיס 182 מחזיקות בשם פרטי מהנפוצים ביותר בישראל", הן צוחקות. השתיים אמנם מסיימות יחד את מגמת נווטות הקרב וטסו על מטוסים זהים במה לך הקורס, אך בזאת מסתיים הדמיון ביניהן. א', בלונדינית מתולתלת, משוחררת וצו חקת יותר תוך שהיא זזה בתזזיתיות ממקום למקום, כפי שככל הנראה עשתה בתחרויות הספורט הרבות שבהן השתתפה. ו', מנגד, שקטה ומהורהרת. שערה השחור גולש על עורפה והיא מטופחת, כפי שהייתם מצפים מרקדנית בלט מצ טיינת לשעבר. התחומים שבהם בחרו להתמקד לפני שירותן הצבאי אמנם נדחקו הצידה לטובת הקורס המפרך שעברו, אך האישיות שלהן חושפת את ההבדלים ביניהן.
זמן קצר לאחר
הראיון הזה התבשרו שתי הנווטות הט ריות לאן ישובצו. א' תמשיך לחצי שנה נוספת של אימון מתקדם
סגן א': "אני שמחה מאוד לייצג את המין הנשי בקורס טיס, אבל מעצבן קצת ששואלים על ההבדלים בין נשים לגברים. מה שצריך כאן הוא לוחמנות ואופי חזק וטוב כדי להוציא מעצמך את מאת האחוזים, וזה לא קשור למגדר שלך"
סגן ו': "בהמון מקרים חשבתי שזהו, הגעתי לגבול. יש מצבים שבהם אתה מחליט לוותר ולהמשיך עשר פעמים ביום. בכל שלב בקורס יש אופי ואתגר, וצריך לסמוך על עצמך ועל החברים שאיתך, לא לוותר מראש ובעיקר לא להפסיק להאמין"
בטייסת 102 עם מטוסי הלביא, ולאחר מכן תשובץ בטייסת 107 בבסיס חצרים, שם תטוס על מטוס F-16I (סופה). ו' תשובץ לטייסת 201 בבסיס רמון ישירות אחרי הטקס, וגם היא תטוס במטוס הסופה.
חודש אחרי מבצע שומר החומות, כשהדי הפיצוצים ומראות ערי המרכז המופגזות עוד חקוקים היטב בתודעה הציבורית בישראל, שתי הנווטות החדשות ילבשו את הסרבלים, יחבשו לראשיהן את הקסדות המפורסמות וישעטו במטוסי הסופה למשימות להגנת מדינת ישראל מעבר לגבולות בדרום, בצפון או בכל מקום אחר שבו ידה הארוכה של המדינה תזדקק להן.
שתיהן כבר לא יכולות לחכות לתפקיד החדש והמאתגר. "מדובר בקפיצת מדרגה", מבהירה ו', "וזו תחושה טובה מאוד לדעת שאנחנו אלו שנגן על העורף ונעצור ניסיונות לפגוע בישראלים".
"בדיוק עבור זה אימנו אותנו", מסכימה א', "אני לוחמת לכל דבר ועניין, מקבלת החלטות ומבצעת אותן. זו תחושת סיפוק גדולה מאוד לדעת שזה התפקיד שלנו. בכל מקום שאליו נגיע נעשה את המקסימום. במהלך מבצע שומר החומות עברנו יחד על האירועים השונים ותחקרנו אותם כאילו אנחנו גם אלה שביצעו. זה התפקיד שאליו אני מיועדת, בשביל זה התגייסתי וזה החלום שלי. אני שמחה שיש לי אפשרות להשפיע כך על הגנת מדינת ישראל".
"אני בת ,21 גרה בחולון.
אבא שלי רואה חשבון ואמא עובדת בבנק. יש לי שני אחים, אחד סטודנט שגדול ממני בשלוש שנים והשני בן 15 שעולה בשנה הבאה לתיכון", מציגה את עצמה סגן ו' בחיוך נבוך משהו. זו הפעם הראשונה שהיא מתראיינת וניכר כי אינה רגילה לתשומת הלב, בוודאי לאחר קורס ארוך שבו נדרשה לשמור על סודיות וחשאיות.
לו הייתם פוגשים אותה באזרחות לפני כמה שנים, לא הייתם מעלים בדעתכם שתסיים קורס טיס. במיוחד לאור העובדה שטרם גיוסה לצה"ל התמקדה כאמור בתחום אחר לחלוטין - בלט. "מגיל צעיר אמא רשמה אותי לכל מיני חוגים", היא מספרת, "עשיתי הכל מהכל - טניס, שחייה, ג'ודו, אלף דברים, אבל בסוף הלב משך אותי לבלט".
בשנות התיכון היה התחביב למרכז חייה, למרות שלא ראתה בו קריירה של ממש. "הייתי רוקדת כמעט כל יום, חמישה או שישה ימים בשבוע. בין כיתה ט' לכיתה י' עברתי בית ספר בשביל להתמקד בתחום ואפילו עשיתי בגרות במחול, זה היה מאוד אינטנסיבי. עם זאת, לא חשבתי שזה יהיה המקצוע שלי בחיים. בניגוד לחברות שלי, שהיום עוסקות בזה, לי תמיד היה ברור שזה תחביב שמאוד אהבתי".
באותו הזמן היתה סגן א' בעולם אחר לגמרי, אינטנסיבי לא פחות. גם היא בת ,21 מתגוררת ברעננה, בת לרופאת שיניים ובכירה בקופת החולים מכבי ולמנהל חטיבה בחברת "ביזנס טיים", שמספקת פתרונות ניהול ושיווק. גם לה שני אחים - אחות בת 20 שהיא ספורטאית מצטיינת ואח בן .12
כבר מגיל צעיר החלה לנגן מוזיקה קלאסית בגיטרה, בגיל 12 החלה לגלוש גלים ואף הדריכה בכך למשך תקופה מסוימת, אך את עיקר תשומת ליבה הקדישה מגיל צעיר לאמנות לחימה שלא ניתן לחשוף את פרטיה, מכיוון שבכך תיחשף זהותה כאלופת ישראל לשעבר, תואר שאותו קטפה בתחילת לימודיה בתיכון.
"החינוך שקיבלנו בבית הוא שאם עושים משהו, עושים אותו הכי טוב. אין דבר כזה לא לעשות מאה אחוז", היא קובעת נחרצות, "גם באמנות הלחימה שבה התמחיתי, כשמגיעים לאימון נכנסים ל'מוד מלחמה'. אין צחוקים, אסור לאחר, ומי שמאחר חוטף - יורד לשכיבות סמיכה.
"הייתי מגיעה למצבים שבהם עברתי את היכולת הפיזית שלי. חוזרת הביתה ומתמוטטת".
כשהגיעו הזימונים לצבא, א' התפנתה להגשים חלום אחר בתכלית. "חלמתי להתגייס לקורס טיס", היא מספרת, "והאמת היא שאין לי מושג איך הג'וק הזה נכנס למוח שלי כי אין בסביבתי, במשפחה או באזור המגורים בכלל טייסים. אהבתי את האדרנלין עוד לפני הצבא, לפני שידעתי בדיוק איך זה בפועל. כבר בכיתה ט', כשהייתי רואה מטוס בשמיים, הייתי משגעת את אמא שלי, אומרת לה שאני הולכת להיות טייסת קרב".
כשהגיע המכתב המיוחל שבו הזימון לגיבוש, א' לא היססה לרגע. "ידעתי שזה קורס מאוד מאתגר שרק מעטים עוברים, אבל זה רק חידד את הרצון שלי להצליח ולהיות אחת מהם. מדובר בתפקיד משמעותי להגנת המדינה וזה היה מאוד חשוב לי. אנחנו מדברים לא מעט על ציונות בבית, והיה חשוב לי לבצע את המשימה הזו על הצד הטוב ביותר".
בינתיים, בביתה של ו' לא נרשמה התרגשות דרמטית בעת קבלת הזימון, מכיוון שרקדנית הבלט המחוננת כלל לא העלתה בדעתה את האפשרות ללכת לקורס.
"לא חלמתי להיות טייסת", היא מודה, "ולמען האמת אפילו לא חשבתי על זה. לא הכרתי טייסים בסביבה ובכלל הייתי מכוונת לשירות בחיל המודיעין וכבר עשיתי אז מיונים וקיבלתי תפקיד בשיבוצים, אז חשבתי שזה יהיה הכיוון שלי בצבא.
"כשקיבלתי את הזימון למיון הראשון לקורס טיס אמרתי 'וואלה מגניב' והלכתי, אבל הייתי מאוד סקפטית. הרצתי צחוקים עם החברים. היה לי ברור שאלך ואנסה, כי מה כבר יכול להיות? מקסימום, לא היה אכפת לי לבזבז על זה שעתיים או שלוש מהחיים".
הגיבוש, כצפוי, היה מאתגר. במשך שישה ימים עשו בצה"ל כל מאמץ לאתגר את הטייסים והנווטים לעתיד. "היו בגיבוש בסביבות עשרה אחוזים של בנות, כ־06 בסך הכל", נזכרת ו', "אחוזי המעבר מהגיבוש די דומים בסופו של דבר לגברים, אבל מלכתחילה מגיעות אליו מעט בנות".
לאחר שצלחו את המיונים ואת הגיבוש, שתי הצעירות התגייסו בהפרש של חצי שנה זו מזו - ו' בינואר 2018 וא' ביולי אותה שנה. ו', שהופנתה תחילה למגמת מסוקי קרב, הוסבה לאחר שהות קצרה בקורס גם היא למגמת ניווט, ולכן "ירדה" קורס והצטרפה לזה שאותו התחילה א'.
"הרגשתי שמה שמניע אותי הוא האתגר שאני רוצה לעמוד בו, לראות אם יש לי מה שדרוש כדי להישאר בקורס", אומרת ו', "ידעתי שיש סיכוי גבוה שלא אסיים, אבל רציתי לדעת שאם לא אצליח, לפחות ניסיתי. רק תוך כדי הקורס למדתי לאהוב אותו וגיליתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
בכל פעם שא' מגיעה למטוס, רגע לפני שהיא מתיישבת בקוקפיט, היא נוגעת בחזית. "אני נותנת למטוס צ'פחה על האף, כל פעם. בכל זאת, זו המכונה שלי, אני צריכה לדאוג לה".
המטוסים מוצבים בתוך סככות מקורות, כך שהשמש הקופחת של אמצע חודש יוני לא מורגשת. אורן הצלם מכווין ומביך את השתיים בו בזמן, כדי לתפוס את התמונה המושלמת. "עברתי קורס טיס, אבל פוזות לא למדתי לעשות", צוחקת א' בקול, תוך כדי סידור הצמה שגולשת על עורפה.
יש משהו עוצמתי בתחושת ההימצאות ליד מטוס קרב. הקוקפיט פתוח, המכשור נראה לעין והעיצוב המתוחכם גורם לרצון עז לטפס פנימה ולטוס לעבר האופק. את הפעם הראשונה שהשתיים עלו לאוויר במטוס ה"סנונית" (גרוב )G-120 הן כמובן לא ישכחו לעולם.
"התרגשתי בטירוף וחייכתי מאוזן לאוזן", נזכרת א', "מאוד רציתי את זה ושמחתי שהגעתי לפיק הזה, לפסגה הזו. כשהמטוס ממריא זו תחושה מדהימה".
"זה היה כיף אדיר", מסכימה ו', "לקראת הטיסה את עושה הכנות רבות, כולל למידת המפה מראש, ופתאום את רואה איך זה באמת. לא פחדתי, למרות שיש לי פחד גבהים קל, אבל זה לא מורגש במטוס במקרה שלי".
קורס הטיס נחשב
לאחד הקשים בצה"ל, ולא במקרה. במיונים הקפדניים מסוננים רבים מאוד מאלה שמבקשים להתקבל, ואחריהם נכנסים הצוערים לשלוש שנים של אימונים פיזיים ונפשיים כאחד, שמטרתם להכשיר אותם לרגע שבו יטוסו למשימות מסווגות, במבצע צבאי או במלחמה, כדי להגן על מדינת ישראל. בין היתר עוברים הטייסים שבוע שבי, שבו מכשירים אותם לתקופה הטראומטית שעלולה לקרות ולדרכים שבהן אפשר להתמודד עימה.
הקורס עצמו מתחלק לכמה חלקים. השלב המכין, שנמשך כשישה חודשים, כולל טירונות, לימודי מתמטיקה, פיזיקה, אווירונאוטיקה ועוד, ולבסוף "צ'ק סנונית" - טיסות מיון במטוס הסנונית.
לאחר מכן עוברים הטייסים והנווטים לעתיד לשלב הבסיסי, שנחשב מאתגר במיוחד מכיוון שהוא כולל בין היתר אימוני ניווט, מילוט והישרדות, קורס צניחה, וכן לימודים אקדמיים. בשלב זה עוברים החניכים טיסות מיון נוספות, שבסופן הם נשלחים למגמות הטיסה השונות.
השלב הראשוני, שמגיע לאחר מכן, כולל לימודי מגמה - טייס קרב, נווט קרב, טייס תובלה, נווט תובלה, טייס מסוק ומכונני אוויר - והשלב הבא הוא שלב שנת ההשכלה שבו נשלחים החניכים ללימודים אינטנסיביים לתואר ראשון, שבהם הם יכולים לבחור מבין כמה מסלולים. ו' ו־א', למשל, למדו לתואר ראשון בתחום ניהול מערכות מידע באוניברסיטת בן־גוריון.
בשלב האחרון, ה"מתקדם", רוכשים החניכים מיומנויות הטסה מתקדמות, מסיימים את הלימודים האקדמיים ובסופו זוכים לקבל את כנפי הטיס ואת דרגות הקצונה. בתום הטקס, שהתקיים השבוע, ממשיכים פרחי הטיס לקורס אימון מבצעי שנערך במשך כחצי שנה בטייסת מבצעית על גבי מטוס הלביא. הפעם, בניגוד לקורסים קודמים, חלק מהחניכים ימשיכו ישירות לטייסת מבצעית במסגרת פיילוט חדש.
"הקורס היה מאוד מאתגר", מודה ו', "המון נקודות היו קשות ובהמון מקרים חשבתי שזהו, הגעתי לגבול
ואי אפשר יותר. יש מצבים שבהם את מחליטה לוותר ולהמשיך עשר פעמים ביום. בכל שלב בקורס יש אופי ואתגר אחר, ויש קשיים שלא תמיד יודעים איך לעבור אותם ברגע הראשון. צריך לסמוך על עצמך ועל החברים שאיתך, לא לוותר מראש ובעיקר לא להפסיק להאמין שזה אפשרי".
א' מספרת כי שלב הניווטים, שנעשה בשנה הראשונה בקורס, הותיר בה חותם של ממש. "הניווט הראשון היה מאוד מרגש, וכך גם האחרים. אתה צריך לזכור בעל פה את המסלול שלך. אני זוכרת איפה התחבאתי בתרגיל מילוט, שבו מנסים לאתר אותך ואתה צריך להסתוות בשטח. בהתחלה מנווטים בזוגות ואז ממשיכים גם לבד, עד הניווט המסכם - 30 קילומטר לבד בשטח. זו הרגשה מדהימה לדעת שהצלחת בדבר כזה. לא האמנתי שאעשה דבר כזה לפני שהתגייסתי".
ו', מצידה, מספרת דווקא על אירוע שהתרחש לאחרונה. "הטיסה המסכמת היתה בהחלט אחד האירועים המשמעותיים בקורס, מכיוון שטסתי במבנה אחד עם מפקד חיל האוויר האלוף עמיקם נורקין", היא מתרגשת גם עכשיו.
"תראה, יש טיסות שהן סוג של שגרה. טסת באותה הדרך אתמול וכך תטוס גם מחר. בשבילי הטיסה המסכמת, שהתרחשה לפני כשלושה שבועות, היא סיכום של כל מה שרכשתי עד עכשיו בעולם האווירי. זו תצוגה חשובה במיוחד, מכיוון שהיא מתקיימת בפני מפקד החיל. היתה התרגשות גדולה כי זה רגע האמת, ואז טיסה של 40 דקות בעבודה אינטנסיבית מאוד. אחרי הטיסה הזו נחתתי והסתכלתי אחורה - זה היה רגע מאוד משמעותי עבורי".
לפני כחצי שנה, בנובמבר האחרון, התרסק מטוס מסוג סנונית שהמריא מבסיס חצרים באזור קיבוץ משמר הנגב. המדריך, רס"ן איתי זיידן ז"ל, ופרח הטיס רב"ט ליהוא בן־בסה ז"ל, שהיה בשלב הטיסות הממיינות, אחד השלבים המוקדמים בקורס הטיס, נהרגו במקום. ו' ו־א' היו אז כבר בשלבים הסופיים של הקורס וליוו את החניכים החדשים.
עובר לכן בראש שהמטוס הוא כלי כל כך מסוכן? שאתן עלולות למות?
א': "אף אחד לא מדבר על זה, אבל מובן שיודעים את זה. אנחנו שמים דגש גדול מאוד על בטיחות. בכל טיסה יש תדריך, ואם אחרי טיסה היה ספק כלשהו לגבי בטיחות, פותחים את זה מייד ומתחקרים הכל לעומק".
ו': "ברור שאנחנו מודעים לסיכונים ברקע. המטרה שלנו היא לבצע את המשימה תוך שמירה על רמת הבטיחות. הדבר הראשון שעלה לי בראש כששמעתי על התאונה הוא כמובן כאב על ההרוגים. הכרתי את השמות, והיה לי רצון עז להיות עם החבר'ה בקורס הצעיר. כל מה שאת רוצה זה לבוא לעזור, לעשות כל מה שצריך לעשות. מאוד התרכזתי בשאלה איך משתקמים מזה ופחות בשאלה אם אני מפחדת לטוס".
בטקס סיום קורס הטיס
182 היו צפויים להיות בקהל הנרגש בני המשפחות והחברים, שסייעו רבות מבחינה מנטלית, תומכים ברגעים המאתגרים. לצד בני המשפחה והחברים של א' הוזמן גם המאמן שלה באמנות הלחימה שבה התמחתה, ולצד ו' בני המשפחה והחברים הנרגשים. "פתאום את מגלה כמה זה חשוב לאנשים שמסביבך", הן אומרות יחד.
כשאתן מסתכלות אחורה על קורס הטיס, אתן מבינות מה עברתן?
ו': "זה קצת לא פוליטיקלי קורקט, אבל אני חייבת לומר בכנות שקצת מנפחים את זה. כל מי שסיים הם אנשים שעבדו קשה והגיעו להישגים, אבל זה לא שמי שלא הגיע לסיום הקורס, או בכלל לא התחיל אותו, הוא גרוע. יש אנשים מעולים שהגיעו למקומות אחרים. אנחנו לא אנשים מיוחדים בשום צורה. אני שמחה על ההזדמנות להשפיע ולשנות, לפעול על פי העקרונות שמובילים אותנו".
אתן מרגישות ששברתן תקרת זכוכית?
ו': "לפעמים יוצא לי לחשוב שאם לא היו פורצים את הדרך בשבילי - לא הייתי עושה את זה, כי זה לא משהו שחלמתי עליו. יוצא לי לחשוב על כך שזה משמח שמישהי (אליס מילר, בעתירה לבג"ץ ;1995־ב ח"ג) עשתה זאת בשבילי".
בימים אלה מתנהלות עתירות של מלש"ביות נוספות, בדרישה לפתוח עבורן גם את האפשרות לשרת בסיירות וביחידות מיוחדות.
ו': "קטונתי מלומר מה הדרישות והקשיים בקבלת נשים למקומות שונים בצבא, אבל אני חושבת שזו יוזמה מבורכת. מספיק שנשים ספורות, כמו שיש היום בקורס טיס, יצליחו להגשים את עצמן ולעשות את מה שהן טובות בו. אם מדובר בנשים שמסוגלות להיות לוחמות בסיירת, זה מדהים.
"מצד שני, אני מבינה שאלה לא דברים שמגיעים ביום אחד וצריך לחשוב על כל הפקטורים והקשיים שטמונים בכך. בסופו של דבר, קורס טיס היה בעבר נטו גברי והמערכת הצליחה לשנות את המצב. אני הצלחתי לסיים את הקורס כמו כל אחד מהבנים, ולא הרגשתי שעשיתי משהו חריג. נכון, אנחנו בתהליך למידה וגם היום רק עשרה אחוזים מהקורס הם בנות ואנחנו לא בשוויון, אבל אנחנו בכיוון טוב. אני מקווה שיום יבוא ויהיה שוויון הזדמנויות מלא, וכל אחת תוכל לממש את הפוטנציאל שלה בצבא בצורה הטובה ביותר".
א': "אני מסכימה. אם לבנים זה חשוב לשרת בקרבי, למה שלבנות זה לא יהיה חשוב? אם בנות מקבלות זימון לטיס הן צריכות להגיע, ועצוב שזה לא המצב. אנחנו עדיין מיעוט, למרות שאין שום הבדל ואין משהו שבנות לא יכולות לעשות. אולי זה גם כי חלק מהבנות מוותרות מראש, אומרות שהן לא מסוגלות, אבל זה לא צריך להיות המצב. אם כל הזמן נחשוב מה אנשים אחרים אומרים עלינו, לא נתקדם לעולם. זו סטיגמה. בואי, תנסי.
"אם מישהי מאמינה שהיא מסוגלת להיות טייסת או נווטת, שתבוא ותיתן את עצמה עד הסוף. אני לא הצלחתי כי אני אישה, אלא כי התאמצתי והגעתי למשהו מאוד משמעותי. אין קשר בין המגדר שלי לסיום קורס הטיס".
ו': "מאוד חורה לי שלא מספיק בנות מגיעות לקורס הטיס. אחוזי הסיום של הקורס בקרב בנות די דומים לאלו של הבנים, אבל לא מספיק בנות מגיעות, אז מטבע הדברים פחות מסיימות. הייתי רוצה שקורס הטיס לא ייחשב למקום מיוחד וקשה, אלא למקום שאליו אפשר לקבל זימון בדואר, להגיד 'מה יכול להיות?' ופשוט לבוא, כמו שאני עשיתי. אני לא מרגישה שעשיתי משהו מיוחד, לא הגשמתי חלום. כל אחת שמאמינה בעצמה ונותנים לה את ההזדמנות, צריכה לקחת אותה בשתי ידיים".
סגן ו': "חורה לי שלא מספיק בנות מגיעות לקורס הטיס. אחוזי הסיום בקרב בנות די דומים לאלו של הבנים, והייתי רוצה שהקורס לא ייחשב למקום מיוחד וקשה, אלא שאפשר לקבל אליו זימון בדואר, להגיד 'מה יכול להיות?' ופשוט לבוא"
סגן א': "אני לוחמת לכל דבר ועניין, מקבלת החלטות ומבצעת אותן. במהלך מבצע שומר החומות עברנו יחד על האירועים השונים ותחקרנו אותם כאילו אנחנו גם אלה שביצעו. זה התפקיד שאליו אני מיועדת, בשביל זה התגייסתי"
סגן ו': "קטונתי מלומר מה הדרישות והקשיים בקבלת נשים למקומות שונים בצבא, אבל מספיק שנשים ספורות, כמו היום בקורס טיס, יצליחו להגשים את עצמן. אם מדובר בנשים שמסוגלות להיות לוחמות בסיירת, זה מדהים"