נוגע ללב אבל צפוי מאוד ולא ייחודי
"אסיה", ישראל 2020
אם ובתה המתבגרת מתקרבות זו לזו בנסיבות טרש גיות ב"אסיה" - פיצ'ר הביכורים המהולל של התש סריטאיתשבמאית רותי פרישבר, שגרף תשעה פרסי אופיר, ייצג את ישראל בטקס האוסקר האחרון ועלה סוףשסוף בבתי הקולנוע בסוף השבוע, באיחור ניכר בגלל הקורונה.
לאם קוראים אסיה ומגלמת אותה אלונה איב. היא נמצאת באמצע שנות הש03 לחייה, מתגוררת בירושש לים, עובדת כאחות בבית חולים וחולקת דירה עם בתה, ויקה בת הש71, שאותה היא מגדלת בכוחות עצמה.
כדי להפיג את הבדידות אסיה יוצאת לשתות ולרקוד מפעם לפעם. לפעמים היא גם נפגשת עם רופא מזוקן מהמחלקה, והשניים מבלים כמה שעות גנובות ברכב חונה )כי גם לה יש צרכים(. אבל רוב הזמן אסיה עובדת.
ויקה, מצידה, שמגולמת בידי שירה האס )שזכתה להכרה בינלאומית הודות לסדרה "המורדת" בנטפליש קס(, מצטיירת כצעירה בועטת וקצת ביישנית שעושה בהיסוס את צעדיה הראשונים בעולם המבוגרים. אחרי בית הספר היא מעשנת מריחואנה עם חברה, מפלרטטת עם בן שמוצא חן בעיניה ושותה אלכוהול - למרות שהיא יודעת שמשקאות חריפים לא הולכים טוב עם התרופות שהיא נדרשת לקחת.
אם בתחילת הסרט ויקה ואסיה מצטיירות קצת כיש ריבות, הרי היחסים ביניהן מפשירים ומקבלים תפנית רצינית כאשר מחלת ניוון השרירים שממנה סובלת ויקה מתפרצת בפתאומיות ומתחילה לתת את אותותיה בגופה. אסיה מתייצבת מייד לצד בתה בניסיון לעזור לה ולהקל עליה. אך לא בטוח שיש איך.
את מה ש"אסיה" עושה, הוא עושה היטב, ולא חסש רים בו רגעים יפים שמעידים על כישרונה של היוצרת שלו. התסריט מדויק, הבימוי רגיש וחסכוני, ושתי השש
חקניות המצוינות שעומדות במרכזו מגישות הופעות מיומנות ונוגעות בלב. בנוסף, הצלמת דניאלה נוביץ מצליחה להניח על המסך כמה פריימים שעושים חסד עם ירושלים; גם המוזיקה שחיברה קרני פוסטל מגיחה בדיוק ברגעים ובמינונים הנכונים. עם זאת, קשה שלא להצטער על כך שפרישבר לא בחרה ללכת קצת יותר רחוק וקצת יותר עמוק עם הסיפור ועם הדמויות שלה.
הסיטואציות שמניעות את התסריט מוכרות כולן, ולא קשה לנחש לאן פני הסרט מועדות, ולמעט דמותה של אסיה, אף אחת מהדמויות שמסתובבות על המסך )כולל ויקה( לא ממש מתהדרת בעולם פנימי. בתוך כך, פרישבר נמנעת מסנטימנטליות וממלודרמה, ומש גישה יצירה בוגרת, קודרת ודי מונוטונית, שלא עושה תנועות פתאומיות ושאינה כוללת איזושהי סצנת שיא ראוותנית או קתרטית שתיחרט בתודעה.
התוצאה אמנם אפקטיבית, במידת מה, אך גם צפויה ולא מאוד ייחודית, וקשה לטעון שהיא מלהיבה מבחינה דרמטית )או מבחינה קולנועית(. בהחלט הערכתי את "אסיה", אבל התקשיתי לאהוב אותו.