נקודת פריצה: עמיאל הוא האיש הנכון לירושלים
גיא הראל. במהלך משחק מספר 1 בסדרת חצי גמר הפלייאוף בין חולון לגש לבוע, באזור העיתונאים מאחורי הסל, נעמד לידי פתאום גיא הראל. ללא דיבור, ללא תזוזה, כמעט כמו רואה ואינו נראה, כמו מסרב להאמין שקבוצתו לא נוכחת במעמד.
היה נדמה לי שזיהיתי בפניו את תלאות העונה הנוראית שעבר המועדון שלו: התבוסה בפיינל 8 של ליגת האלופות בקיץ הקודם, העזיבה של קטש שפירקה את הקבוצה גם באירופה, בריחת הכוכבים בזמן המבצע, פיטוריו של אדומייטיס שמלכתחילה לא התאים, ואולי השיא היה דווקא ההפסד האחרון בסדרת רבע הגמר נגד גלבוע, בבית, למרות יתרון של 23 נקודות ברבע השלישי.
מכבי באדום. זוהי נקודת השבר המוחלט של הניסיון רב השנים של ירושש לים לנצח את מכבי ת"א במשחק שלה - התבססות על סגל עמוס זרים, הקטנה למינימום של תפקיד הישראלים, והעדפת מאמנים זרים אם אין נסיך ישראלי )קטש/גודס( פנוי.
אז למרות שהראל המשיך להתעקש על מאמן זר, הוחתם לבסוף אורן עמיאל, שהוא המאמן הישראלי הכי לא מקומי שהיה זמין, אחרי יותר מעשר שנות אימון באירופה. לא כוכב, לא נסיך, אלא איש עבודה יסודית והתמדה. שם דגש על לימוד וביצוע מדויקים ופחות על אלתורים וטקטיקות, עם נאמנות מוחלטת למועדון והרבה קלאס אירופי. הגיע הזמן לשינוי עמוק ואמיתי, ועמיאל הוא המאמן הנכון והמתאים להוביל אותו.
התאמה למועדון. עמיאל מכיר את הליגה הישראלית כשחקן, מאמן ועוזר מאמן. 2014שב היה עוזרו של בראד גרינברג בירושלים, והוא מכיר את הנהלת המועדון ואת חשיבות הקהל האדום להצלחה. הוא הוביל את נימברוק בשנתיים האחרונות לרבע גמר ליגת האלופות )ואף זכה בתואר מאמן העונה( - הליגה שבה תשחק ירושלים )תתחיל ישר בשלב הבתים(.
המפעל האירופי הוא חלק קריטי במטרות של המועדון, ועמיאל מכיר היטב את הליגה. השנה האחרונה של ירושלים היתה רוויה בהפסדים, ועם מאזן של 152-2 בליגה המקומית בצ'כיה, עמיאל יכניס רוח ווינרית וישים את ערך הניש צחון שוב במקום הראוי לו.
מאניבול. השושלת הישראלית בנימברוק, שהתחילה עם מולי קצורין ,2006שב דרך ננו גינזבורג ועד אורן עמיאל, זכתה באליפות במשך 15 שנה רצופות בעש זרת גישת מאניבול - התבססות על סגל מקומי והחתמת זרים זולים עם כישרון לא מוערך מספיק, בעלי פוטנציאל שיפור משמעותי.
הם עשו זאת עם פיתויים כמו השתתפות בשVTB ובליגות האירופיות, הבטחה לשדרוג משמעותי בדרך לליגות הגדולות )מה שאכן קרה לרבים משחקניהם( ושהות באחת המדינות היפות והמיוחדות באירופה. עם תקציב שלא יגדל ואולי אף יקוצץ, ואחרי הטילים על ירושלים שהבריחו את רוב הזרים, היכולת לבניית סגל איכותי תחת ההגבלות תהיה קריטית לעונה של ירושלים.
אלטרנטיבה. עם כל הכבוד לקדמה ולכדורסל הבינלאומי שמשוחק באירופה, הלב של הפועל ירושלים ואוהדיה עדיין פועם בקצב של עדי גורדון ופפי תורג'מן. כתפיסת עולם, המועדון לא מכיר בחשיבות השארת שחקני בית וסמלים )ראה ארז כץ ועמית תמיר, ולאחרונה רפי מנקו(, ובכלל בערך הישראליות של הסגל. הייתי מתעקש להשאיר את אדם אריאל, מנסה להחזיר את רפי מנקו, ומחתים לפחות חמישה ישראלים בכירים שיהוו את הבסיס.
הכדורסל של ירושלים היה הכדורסל של קטש: התקפה מבוססת פיק אנד רול ויכולת אישית, משולבת בהגנות חסרות מעוף ושבלוניות. זה איכשהו עבד עם ג'ייקובן בראון בשיאו, אבל קרס בהיעדרו. התקווה היא לקבוצה צעירה, רעבה, יותר ישראלית ובעיקר משחקת כדורסל יותר מעניין וקבוצתי. אחרי עונת הייסוש רים, עם מטרות של גמר פלייאוף ורבע גמר צ'מפיונס ליג, יש לאורן עמיאל משימה ענקית. ויש לו את הכלים לעמוד בה.