"אפשר לעשות דאבל פס בין שירה לכדורגל"
גלעד מאירי לא מוותר על הנוכחות של הכדורגל בעולם הספרות, ובמקביל לטורניר היורו מפרסם שתי אנתולוגיות בעריכתו ● באחת מהן הוא מכנס 147 שירי כדורגל מרחבי העולם – משיימוס היני ועד דוד אבידן ● "מדורת השבט יכולה להיות גם כתיבה על המשחק", הוא אומר בראיון איתו
בשנת ,2009 כאשר יצאה אנתולוגיית השירים "קורה פנימית" בעריכת גלעד מאירי, אשר איגדה בתוכה, לראשונה בעברית, שירי משוררים העוסקים במשחק הפו פולרי בעולם - הכדורגל - היה נדמה שהתרבות הישראלית החלה מהלך שיציב את הכדור המת גלגל במרכז. שהרי מה יותר שורשי ואותנטי, ובה בעת מעורר השראה, מאשר אהדה ואהבה לקבו צת כדורגל?
באותן שנים, ספרים על כדורגל החלו להתפרסם ולהיתרגם בקצב נאה. קובץ הסיפורים "ההולנדי של עכו" משנת ,2004 ותרגומים של "כדורגל באור ובצל" של אדוארדו גלאנו (2006) ו"אייאקס הולנד והמלחמה" של סיימון קופר (2008) היו בגדר בשורה מרעננת, אלא שכיום, 12 שנה לאחר "קורה פנימית", ניתן כבר לקבוע שהכדורגל לא צלח את מערך ההגנה של השדה הספרותי. לא שיטפון, אלא זרזיף קבוע. החודש, עם פתיחתו של טורניר היורו ברחבי אירופה, קיבלו הקוראים הישראלים שוב טעימה מהזרזיף, עם שתי אנתולוגיות חדשות בעריכת גלעד מאירי, בהוצאת "מקום לשירה".
"קריאת משחק - אנתולוגיית שירי כדורגל ישראליים עם חיזוק זר" )שמוגדרת כאנתולו גיית המשך ל"קורה פנימית(, ו"שיר השרירים", אנתולוגיית שירת ספורט עברית, הן הניסיון של מאירי "לייצר פה תרבות אזרחית שעוסקת לא רק באלוהים, אלא גם בדברים שמעצבים תר בות". לדבריו, למרות החלחול האיטי לה חריד של הכדורגל לספרות המקומית, "זה הופך להיות פחות זר. אנחנו לא באנגליה או באיטליה, שבהן יש שילוב טבעי בין תרבות לכ דורגל; אבל אני כן חושב שמתחו לל שינוי, גם אם הוא איטי".
כך, לדוגמה, באנתולוגיית הכדורגל החדשה מציע מאירי לא
פחות מ 147 שירים, שכוללים מפגש מפתיע עם שירי כדורגל של חלוצי שירה כנתן אלתרמן, אל כסנדר פן ודוד אבידן, אך גם שירים של דור צעיר יותר כרועי חסן, שלומי חתוכה ואודיה רוזנק, לצד תרגומים לשירי כדורגל של משוררים מפורסמים דוגמת זוכי פרס נובל לספרות שיימוס היני וגי נטר גראס, וגם טד יוז, אווה ליפסקה מפולין ויי שא הסיני. האנתולוגיה מחולקת לתשעה שערים, כשהראשון שבהם הוא, איך לא, אלוהים.
אתה רוצה "לחלן" את השירה עם כדורגל, אבל כדורגל הוא סוג הדת החדשה, תהליך שהחל במהפכה התעשייתית והגיע לשיאו עם המסחור של הענף.
"אני לא חושב שהכדורגל הוא תחליף של הדת, אבל הוא בהחלט פועל במקביל אליה. פן ואלת רמן, בשירי הספורט שלהם, לא ביקשו להחליף את החיים הדתיים, אלא רצו לכתוב שירה ציונית ואזרחית במקביל לדת. לתאר את השילוב. ממש כפי שבירושלים של ילדותי, אנשים היו ממשיכים לאצטדיון הכדורגל עם בגדי השבת שהתאימו גם לישיבה על הטריבונות".
להבליט נוכחות נשית
כאשר מעיינים בעשרות השירים המופיעים בא נתולוגיה, ההבדלים זועקים כמובן לשמיים. בעוד באנגליה, שבה בחלק ממועדוני הכדורגל מועסק משורר בית שכותב שירים לתפארת הקבוצה, ביש ראל, משוררים שלא מסתירים את אהדתם לקבוצה מסוימת, דוגמת רוני סומק או איל מגד, כותבים על זה כמעט בנימה חתרנית. העובדה שישראל היא מדינה עם תרבות ספורט צעירה, גורמת בעיניי לה בדלים בולטים בין השירים המתורגמים של משוררים ממדינות עם מסורת כדו רגל ארוכה, לבין שירים של משוררים ישראלים. "זו טענה שאני מס כים איתה, אבל היה חשוב לי ששירי המקור והשי רים המתורגמים יופיעו זה לצד זה. מדורת השבט יכולה להיות גם שירה על כדורגל, זה אלמנט שמחבר בין אנשים. באנתולוגיה הראשונה שע רכתי, 'קורה פנימית', הבנתי שאפשר לעשות דאבל פס בין שירה לבין כדורגל, בין תרבות פופולרית מאוד לבין כזו שהיא פחות להמונים. החיבור הזה נובע בראש ובראשונה מהמקום של השפה; כשאני משתמש בביטויים מעולם הכדורגל ביומיום שלי, כולם מבינים למה אני מתכוון. אלו הדברים שאני גם מחפש בשירה".
מאירי הוא משורר, עורך ויזם פורה בתחום השי רה. הוא נולד באמצע שנות ה 60 בירושלים, שיחק בצעירותו בקבוצת הנערים של הפועל ירושלים, ובשדה הספרותי זכה בפרס היצירה לסופרים ומ שוררים ובפרס אקו"ם לעידוד היצירה. לדבריו, שיר הכדורגל הראשון שקרא בימי חייו היה "בעיטת עונשין" של רוני סומק. "התבאסתי שהוא נכתב על בית"ר ירושלים, ולא היה משהו מיוחד על הפועל ירושלים, הקבוצה שלי. אבל זה היה בשנת ,1989 ועוד לא היו בישראל הרבה שירי כדורגל בעב רית", הוא אומר.
אחד הדברים הבולטים הוא המיעוט של נשים משוררות בנושא ספורט בכלל וכדורגל בפרט.
"נכון, וזה משהו שהיה חשוב לי לטפל בו בא נתולוגיה החדשה, כי המילה אנתולוגיה מקורה ביוונית, ומשמעה זר פרחים. הקול הנשי בשירת הכדורגל העברית מצומצם מאוד, למרות השינויים הגדולים שחלו ביציעים וביחס של נשים לכדורגל. לכן היה חשוב לי להבליט את היכולת של השירה להגיע לקהל יעד שפחות מתעניין בשירה, אבל באמצעות הספורט בהחלט יתעניין בה".
בעיניך, השירים שכינסת הם ניסיון לשמור את הכדורגל כפי שהוא היה בילדות שלנו?
"בהחלט. החוויה משתנה כמובן. ההליכה לכדו רגל ברגל בשבת, המגרש שנמצא בתוך השכונה ומייצר זהות - אלו דברים שהגלובליזציה שינתה ולפעמים העלימה. מצד שני, הכדורגל תמיד, גם היום, מייצר סיפורים וחוויות שיכולים להפוך לי צירות מדהימות. בטח כשמדובר בחוויות טרגיות, כמו ההריסה של אולם אוסישקין בתל אביב או של האצטדיון של הפועל ירושלים בקטמון. האירועים האלו מסתירים מאחוריהם תקופה שלא תשוב; אבל הם גם חומר מצוין לשירה".