Israel Hayom

הקרב הראשון של הימין

- יצחק דהן

על המהלך הנכלולי שרקמו הצמד בנט לפיד )שהביטוי "כשר אבל מסריח" מגדיר אותו, בלשון המעטה( נשפכו הררי מילים. השאלה שטרם נדונה בכובד ראש היא: האם המעשה ייצרב בזיכרון הציבורי לשנים ארוכות? סביר לה ניח שהצמד בנט לפיד הניח )כמו רבים בטעות( שלציבור זיכרון קצר, ואם הקואליציה תחזיק מעמד )והם יתאבדו על זה( הנכלוליות תתפוגג תחת אירועים דרמטיים יותר, וכך יוכלו להימלט מאימת הציבור וההיסטוריה.

האומנם הזיכרון הציבורי קצר? הנה תשובה אקדמית: הוא קצר בתנאי שלא מתבצעות עבודות תשתית ותחזוקה נאותה של הזיכרון. יש מגוון ערוצים שבאמצעותם ניתן לשמר, לייצר, לתחזק ולהעצים זיכרון קבוצתי: מחאות, ספרים, סרטים, "פרלמנטים", שיחות סלון, בדיחות ורי טואלים שונים. בינתיים, שיטוט ברשתות החברתיות מצביע על ניצנים קלים של דה לגיטימציה כלפי ראש הממשלה בנט. למשל, בתמונת הפרופיל של חברים ברשת הפייסבוק מופיע דיוקנו של בנט המעוטר תחת הכיתוב: "הוא לא ראש הממשלה שלי" ו"לך" עם למ"ד מסתלסלת; אחרים משתפים את נאום בנט "לפני ואחרי" הבחירות. זה סוג מסוים של תחזוקת זיכרון, והזיכרון הוא משאב עוצמתי בשירות הכוח, הפוליטיקה.

מעבר לשאלת ההזכרה/השכחה, בשנים החולפות הת פתחה תרבות פוליטית מעוותת )יש להודות: הן בימין הן בשמאל(, כאשר במסגרת המשא ומתן הקואליציונ­י כולם ניפו החוצה עקרונות מפתח, ובעיקר את הלגיטימציה הצי בורית ודעת הקהל. הניחו את הכל "על השולחן". הקומבינה ללא מורא הציבור. אכן, מול המיקרופון הפוליטיקאי מדבר גבוהה גבוהה, אך במחשכים הוא רוקח מהלכים שעלולים לחשוף את ערוותו המוסרית בטווח המיידי. מעבר לשאלה המוסרית, השינוי הזה בתרבות הפוליטית מחבל באפקטי ביות וביישום של המדיניות הציבורית, מפני שהוא גורע מאמון הפקידים והאזרחים. איך יתגייס פקיד ממשלה בכיר לקידום רפורמות שיזם השלטון, כאשר מולו תמונת הביג בוס - בנט - שלו הוא בז בתוך תוכו? האם אילנה מרעננה אכן תתייצב דרוכה למשמע דבריו של ראש הממשלה בנט, כאשר זה יקרא לאזרחי ישראל לעמוד הכן ולהתגייס נוכח אירוע משמעותי )ביטחוני או בריאות הציבור(? בינתיים, יש אזרחים שכאשר ראש הממשלה מופיע על המרקע, או עולה לשידור, הם ממלמלים בינם לבין עצמם: "זה?! זה מבקש את אמון הציבור?! בוא... בוא..."

אבל האיש ברחוב הוא במידה מסוימת "נקודת הקצה" של תהליכים וכוחות גדולים. כאן יש לדון בשאלת האח ריות של מעצבי דעת הקהל ואישי מפתח באפיק האזרחי על תחזוקת הזיכרון הציבורי. עד כמה אלו עשו ועושים להבהיר להזכיר לאזרחים כי נבחרי הציבור סרחו? היכן היו מי שאיכות החיים הפוליטיים חשובה להם? היכן חברי המגדלור המוסרי שתמיד התהדרו בהיותם עיוורים לה טיה אידיאולוגי­ת פוליטית ודיברו גבוהה גבוהה בבחינת: "חברים, על השולחן נמצאת הדמוקרטיה, זה לא קשור לימין או שמאל"?! )הם עשו זאת כאשר דובר בנתניהו, וממלאים פיהם מים כאשר מדובר בבנט(.

לשון אחר: היכן האינטלקטוא­לים? היכן התנועה לאיכות השלטון? נראה כי הללו דואגים להזכיר לציבור הרחב נשכחות בכפיפות לערכים ולאינטרסים הצרים שלהם, ולא בכפיפות לערכים ממלכתיים לאומיים.

המסקנה ברורה: חברים, אין לנו על מי להישען, אין מה לצפות מאותה עילית אזרחית המתיימרת לדבר בשם הכלל, ובפועל עושה למען המגזר. עלינו לקחת את המוש כות לידיים, ולא רק כדי לרומם את ערכי המחנה הלאומי והשמרני, אלא גם כדי לשפר את איכות הדמוקרטיה בי שראל. וכאן נודע תפקיד מפתח לאינטלקטוא­לים היודעים לעבד את הרעיונות לכלל תיאוריה.

אכן, אפשר לצפות שההיסטוריה תשפוט את העיוות הפוליטי דמוקרטי שבו חזינו באחרונה ואת קלונה של אותה עילית אזרחית. אבל זה לא יקרה מעצמו. רק פעו לה נכונה ואסטרטגיית זיכרון יעילה של המחנה הלאומי יביאו לתוצאה הראויה.

מי ינצח? מי שזוכר, ובעיקר מי שמזכיר.

ההיסטוריה תחשוף את העיוות הפוליטי דמוקרטי שבו חזינו באחרונה ואת קלונה של אותה עילית אזרחית. אבל זה יקרה רק בפעולה נכונה ובאסטרטגיי­ת זיכרון יעילה

 ??  ??
 ??  ??

Newspapers in Hebrew

Newspapers from Israel