מה שמותר בבלפור
אז החליטו להגביל את ההפגנות מחוץ לביתו של בנט, ובימין "מופת עים". ההתנהלות הסלקטיבית של מי שאמורים לקדש את זכות ההפגנה השוויונית מכל צד של המפה הפוליטית היא יוצאת דופן כמו גל חום באוגוסט, או כמו כתבות הדאגה לשכניו של בנט מצד מי שעד אתמול תפקדו כשחקנים בנבחרת קריים מיניסטר והדגלים השחורים בבלפור. מה בכלל ציפיתם ממי שבררנותם אומנותם?
אני חייב לומר כאן משהו עקרוני. הטרנד הישראלי של הפגנות בתוך שכונות מגורים, שכל מטרתן היא הפעלת לחץ על הסביבה ולא על היעד להפגנות, הוא פסול ויצא מזמן מתחום הפרופורציה. נשים, ילדים, מבוגרים, קשישים, תינוקות ומה לא, סובלים במיקומים שונים ממטרדי רעש, זוהמה והמולה. הם הפכו לאזרחים שקופים ונטולי זכויות, קורבן לסחרור דמוקרטי ישראלי. זה נכון לשכניהם של היועמ"ש, ראש הממשלה, השרים וכל אחד ממה שהוא כרגע עשרות אישים שמהפכנים דה לה שמאטע הגיעו למרר את חיי שכניהם.
המערכת המעוותת שלנו התירה את ההתעללות הזו, ומכיוון שסוף לאופנה המכוערת הזו אינו נראה באופק, ראוי ובלתי נמנע שההגבלות לגביה יחולו על כולם באופן שווה. מוזר בכלל לכתוב דבר כה מובן מאליו. דין תושבי רחביה כדין תושבי רעננה.
הבררנות הרי זועקת לשמיים. כשהימין רצה להפגין מול משרתי ציבור, דאגו השופטים הרחומים לשכנים הסובלים ואסרו את ההפגנות בנימוק כי "זכותם לפרטיות, לכבוד ולביטחון" של השכנים גוברת על זכות המחאה, "ובהתחשב במקומות חלופיים אפקטיביים לעריכת ההפגנות". כל זאת רק כדי לנפק החלטה שונה שמתירה את ההפגנות כשמדובר בביתו של היועמ"ש מנדלבליט ודחיית עתירות נגדן מאותם טעמים בדיוק.
ניתן להיזכר גם בציטוטי שופטים בעתירות השונות בעניין הפגנות בלפור. בשופט פוגלמן, שדאג שהפרט יוכל להפגין "במקום המבטא את המסר שאותו הוא מבקש להעביר", או בשופטת ברון, שהפליגה בשבחי זכות ההפגנה וטענה כי היא "פתח הכרחי לשחרור קיטור חברתי, שב לעדיו הביקורת עלולה להצטבר ולהתפרץ בדרכים אחרות". ועוד ועוד.
אך כדי להבין מה קורה פה באמת מספיק להקשיב לעורך הדין חור אוריאל ניזרי, שרצה הגורל והוא מייצג גם את תושבי ירושלים שסב לו מהפגנות בלפור וגם את שכניו של בנט, וראה את הדברים מקרוב. בראיונות הוא תיאר כיצד בכל הנוגע לבלפור נאלץ להתחנן למשטרה ולרשויות אחרות לפעול ולרוב אפילו לא זכה לתשובה, אך כשמדובר ברעננה הוא זכה לדלת פתוחה ולנפש חפצה. "תושבי בלפור יכולים לחלום ליחס שזוכים לו תושבי רעננה", הוא אמר.
במקורותינו מקובל הכלל "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", שמשמעותו היא שהסמכות שאסרה דבר מסוים היא המוסמכת להתיר אותו. במערכת המשפט אימצו כלל חדש: "הפה שאסר על אזרח א' הוא הפה שהתיר לאזרח ."'ב המניעים של השופטים בהחלטות אלו כלל לא רלוונטיים. בין שמדובר בפחד, בחידלון או בזדון פוליטי, דבר אחד בטוח: הם לא נגועים בשום צורה של דמוקרטיה.