יורו :2020 שמונה נבחרות ייאבקו בסוף השבוע על המקום בחצי הגמר
"אנחנו מזדקנים, אבל לעבוד יחד גורם לי להרגיש צעיר", הסביר ג'יאנלוקה ויאלי את הרגע המרגש עם רוברטו מנצ'יני בסיום שמינית גמר היורו ● הערב, החברות ארוכת השנים ביניהם - שידעה הצלחות ואכזבות - תעמוד למבחן מקצועי מאתגר בשלב שמונה הגדולות, כשאיטליה תפגוש את בלגי
על ההשפעה השלילית של מרקם חברתי לקוי בטורניר גדול אפשר ללמוד מנבחרת צרפת של יורו .2020 בשנייה שהפנדל של קיליאן אמבאפה נעצר על ידי שוער שווייץ יאן זומר והסיפור של אלופת העולם נגמר, החל להיכתב לו סיפור חדש ולא נעים לקריאה. דם רע בין השחקנים לבין עצמם, תככים והקנטות בין ההורים, תלונות על איכות המלון, אגו, קנאה, ואינספור סיבות מדוע ההר הצרפתי הוליד עכבר שהודח בשמינית הגמר. אולם כמו לכל דבר, גם למרקם חברתי יש שני צדדים. ומי שרוצה ללמוד על ההשפעה החיובית של מרקם חברתי בטורניר גדול, טוב יעשה אם יקרא את הסיפור של איטליה.
זה מתחיל בתמונה. בסיום הניצחון על אוסטריה בשמינית הגמר, תפסה המצלמה את המאמן רוברטו מנצ'יני מתחבק ארוכות עם ג'יאנלוקה ויאלי. מהפריים הראשון ברור היה שזאת תמונת המשחק, ושמאחוריה היסטוריה מרתקת. ובאמת - השניים, בני ,56 הם חברי אמת כבר כמעט 40 שנים. 1984־ב הם הגיעו לסמפדוריה משני מקומות שונים - ויאלי מחבל לומברדיה ומנצ'יני מאנקונה - וכבר אז נוצר חיבור מיוחד, מקצועי, ולא פחות מכך אנושי. הם כונו "תאומי הגול" והובילו את הקבוצה לאליפות הראשונה והיחידה בתולדותיה ,1991־ב כשמחוץ למגרש היו מבלים ללא הפסקה במסעדות מקומיות ומועדוני לילה. "רוברטו היה האליל שלי מאז שהייתי בן ,"14 סיפר ויאלי בראיון לטלוויזיה האיטלקית. "זה אדם שמלווה אותי כבר ארבעה עשורים".
אבל החיבוק ההוא לא היה סתם חיבוק בין חברים. קודם כל, היה בו סוג של סגירת מעגל. השניים היו 1992־ב בוומבלי כשסמפדוריה פגשה את ברצלונה בגמר גביע האלופות, וכזכור אותו משחק הסתיים עם הפסד 1:0 בהארכה. לפני כחודש, כשהמאמן ועוזרו נפגשו לסעודה אחרונה לפני היציאה ליורו, הם נזכרו באותו משחק. "או שמנצחים או שלומדים - אף פעם לא מפסידים", אמר ויאלי למנצ'יני, ונראה שהלמידה השתלמה. מול אוסטריה, שוב בוומבלי, איטליה שלהם ניצחה בהארכה. החיבוק שלהם לא היה רק של ניצחון, אלא גם של זיכרון.
לחשוב חיובי כל הזמן
באופן טבעי, אחרי ששיתפו פעולה בנבחרת הצעירה, בסמפדוריה ובנבחרת הבוגרת, כל אחד מהם הלך לדרכו שלו. ויאלי פרש 1998־ב וב־1002 גם ויתר על קריירת אימון, בעוד שמנצ'יני התפתח להיות אחד המאמנים האיטלקים המצליחים בדור האחרון. הוא זכה באליפויות באינטר ובמנצ'סטר סיטי ובגביעים עם לאציו, פיורנטינה וגלאטסראיי. 2018־ב קיבל על עצמו את המשימה לשקם את נבחרת איטליה, כשבמקביל ויאלי היה עסוק בניסיונות לשקם את חייו. מה שהרגיש לו כמו פציעה בזמן ששיחק גולף היה איתות שסרטן הלבלב שלו חזר. הוא עבר סבב טיפולי כימותרפיה נוסף, ובאותם ימים
כתב: "אני מרגיש שהפכתי למישהו אחר - מרוקן, בלי שום קמצוץ של תקווה או אמונה".
במקום להישבר, ויאלי החל ללמוד פילוסופיה, לחזק את הצד המנטלי ולחשוב חיובי כל הזמן. לכן, כשקיבל 2019־ב הצעה להפוך לראש המשלחת של נבחרת איטליה הוא השיב מייד בחיוב; "אני בשלב בחיים שאני רוצה לתת השראה לאנשים", הסביר. "אני מקווה שאוכל להוסיף משהו לנבחרת".
רק בנובמבר האחרון ויאלי חזר בפעם הראשונה מזה 20 שנים למגרשים, והתיישב מאחורי מנצ'יני. "אנחנו מזדקנים, אבל לעבוד יחד גורם לי להרגיש צעיר", אמר ויאלי ל"סקיי". הנוכחות שלו, כמו גם החברות הכנה שלו עם מנצ'יני, הצליחו להדביק בחיוביות את כל השחקנים וכל המדינה. "החיבוק שלהם היה מדהים", אמר שוער העבר וולטר זנגה. "רק לראות אותם יחד ממלא לי את הלב". מנצ'יני, שמבין את הכוח הגדול של המרקם החברתי הזה, סיכם את הניצחון על אוסטריה במשפט הבא: "רצינו את זה והשגנו את זה, עכשיו בואו נתחבק כולם יחד". הערב, מול בלגיה, הם יזדקקו לזה במיוחד.