החלוצים החדשים של מפעל ההתיישבות

מאחז אביתר הוקם בעיצומו של סבב הלחימה האחרון, בעבודה עברית מופלאה. מיקומו על גבעה שולטת מצפון לציר 5 - חוצה שומרון - מעניק לנקודה את חיוניותה הביטחונית. בעבר שכן בגבעה בסיס צבאי. בקיץ 1984 שהיתי במקום כמג"ד בתעסוקה מבצעית במרחב שכם, וכבר אז ניהלנו מבצעים ללכידת אמל"ח ופעילי טרור בכפר ביתא הסמוך.

הציר משמש מסדרון עיקרי לחיבור גוש דן אל בקעת הירדן. בתהליך אוסלו, בסימון שטחי ,C סימן רה"מ יצחק רבין ז"ל את המסדרונות החוצים את יו"ש ממערב למזרח, כמרחבים חיוניים לישראל. שימור מסדרון ציר 5 בשליטה ישראלית היה בעיניו תנאי הכרחי לאחיזה בבקעת הירדן. עם פרסום מתווה טראמפ התגבר המאבק על השליטה בציר, שבמסגרתו התרחשה גם ההשתלטות הפלשתינית על תל ארומה החשמונאי.

הבנת העיתוי להקמת אביתר מצריכה מבט אל ההקשר הרחב, שבתוכו פרעות הערבים ב"שומר החומות". במאורעות 1939-1936 התגבשה בהנהגת היישוב התפיסה שבמקביל למאמצי הגנה ואבטחה, חובה לממש גם יוזמה אקטיבית. במתח שהתהווה בין המאבק האקטיבי לבין האילוץ המוסרי להימנע מפעולות נקמת דם בערבים, בחר בן־גוריון בהרחבת מפעל ההתיישבות כביטוי ציוני אקטיבי. ההתיישבות באביתר מתחברת בהיבט זה לדפוס הפעולה החלוצי שהגיונו לא סר מאז.

למול היוזמה החלוצית, חוזרות ומדגישות רשויות המדינה, בהובלת מערכת הביטחון, את הפרת החוק הכרוכה בבניית היישוב ללא אישור. ברור כי הנסיבות שבהן רשאי אדם ליטול דין לעצמו, אם בכלל קיימות כאלה, מצריכות דיון פילוסופי־ערכי מעבר לדיון המשפטי הצרוף. דווקא מדינה דוגמת בריטניה, בעלת מורשת מבוססת של שלטון חוק, היטיבה להכיר בנסיבות המיוחדות שבהן עשיית דין עצמי יכולה להיות מוצדקת ומועילה ככורח נסיבתי.

במתח הזה מצוי יותר ממאה שנה הגיון ההתנהלות המוביל את התפתחות מפעל ההתיישבות הציוני. יסוד הבעיה טמון במאבק המתמיד המתקיים בארץ ישראל על האחיזה בקרקע. מניה שוחט, במכתבה להנרייטה סולד במארס ,1909 היטיבה לתאר: "סיפרתי לך כבר פעם כי בפלשתינה אסור שתישאר קרקע בלתי מעובדת. כשערבי רואה שאין מעבדים את הקרקע הוא מתיישב עליה, וברגע שהוא כבר אכל לחם מאדמה זו לא יעזוב אותה. אז יש צורך לגרשו בכוח, מתחילים משפטים... כתוצאה מכך נוצרת שנאה בין ערבים ליהודים. מכיוון שאין אפשרות להשאיר את הקרקע בלתי מעובדת, הכרחי להחכירה לערבי, ואז חוזר הסיפור שתיארתי מקודם... הערבים לא עוזבים את הקרקע שהוחכרה להם והתוצאה היא מהומות אגרריות, משפטים, בית סוהר...".

נראה כאילו מאה שנה ודבר לא השתנה. מה שהשתנה לרעה הוא מידת ההיכרות והאהדה של מנהיגי האומה ושופטיה לקשיי המאבק החלוצי במרחבי הספר. הדינמיקה המורכבת של המאבק על הקרקע בארץ ישראל ממשיכה לחייב דפוסי היגיון של תודעת חירום. בנסיבות החירום שבהן מאבק זה ממשיך להתקיים, טמון המפתח לשיפוט המעשים הנראים בעיניים משפטיות פורמליות כ"עשיית דין עצמי".

בדורות קודמים, למנהיגי מפלגות הפועלים היתה הבנה לזיקת הגומלין בין ההנהגה המוסדית לקבוצות חלוצים, הנאמנות לשליחותן בהתיישבות. כך לדוגמה, בקיץ 1967 ביקר השר ישראל גלילי בקיבוץ מרום גולן, והשיב לתושבים שרצו הבטחה שמבחינת הממשלה הם שם כדי להישאר: "תבטיחו אתם כי תיאבקו כנגד כל ממשלה שתבקש לעקור אתכם". כאן טמון יסוד גדול בניהול המתח החיובי שבין מדינה לבין חלוציה. ליבי עם חלוצי אביתר, בציפייה ובתפילה לפתרון שימנע חורבן ועקירה.

צילום: קלוגר זולטן/לע"מ מאבק על אחיזה. עלייה לקרקע בעמק הירדן