שופרו של משיח

אפשר לנשום לרווחה: חמש שנות פדגוגיה עיתונאית עשו את שלהן ● ותסמכו על התקשורת שתמלא את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, ומה זה משנה אם הכלב הוא צ'יוואווה

אחת התופעות המטרידות

ביותר בתקופת כהונתו האחרונה של בנימין נתניהו היתה הרמה המקצועית והמוסרית הירודה של כמה עיתונאים, פרשנים ושדרנים. נכון, במשך שנים השקיעה התקשורת האמיתית, האובייקטיבית, מאמצים כבירים כדי למנוע חדירה של ימנים תומכי נתניהו לשורותיהם. היא אף הגדילה עשות ועמדה מנגד כאשר כמה פוליטיקאים חברו ל"ידיעות אחרונות" בחוק שנועד לפגוע ב"ישראל היום" או כאשר ערוץ 20 התעקש להתייחס לנתניהו ולימין הפוליטי בכבוד, ואף בהערכה. אכן, היו כמה כלי תקשורת, בדרך כלל נישתיים, שלא ראו בנתניהו "הערת שוליים" היסטורית, כפי שקבע העיתונאי נטול הפניות אמנון אברמוביץ'. למרבה השמחה, תומכי נתניהו טואטאו בקפידה מתאגיד השידור הציבורי, מ"ידיעות אחרונות" ומ"הארץ", קיבלו ייצוג מסוים בחדשות ,13 כי בכל זאת - טוב שיהיה מישהו כמו אבישי בן חיים כדי שהערוץ ידגים מדי פעם איך להעמיד אותו במקום, שלא ירים ראש. אך ניקיון האורוות לא הוכתר בהצלחה מלאה, ופה ושם עדיין נותרו כמה טיפוסים מפוקפקים שסירבו ליישר קו. עדיין נותרו כמה עיתונאים שייתכן שנגעו בפתק של מח"ל, ואף שלשלו אותו לקלפי.

כיוון שכך, הוקעו הנ"ל כ"שופרות". כאשר הביעו את דעתם הואשמו שהם "מקריאים מדף המסרים", שנשלח אליהם מהדמון היושב בבלפור. ידוע שאין אדם שפוי או הגון שיתמוך בנתניהו כיוון שהוא מעריך את מדיניותו או את הישגיו. רק שופר חנף יטיל ספק בכתב האישום שהוגש נגדו, או יסרב להכיר ביושרם ובניקיון כפיהם של שי ניצן, אביחי מנדלבליט וליאת בן־ארי. רק עדר עיוור יתפעל מהסכמי אברהם, מהחיסונים, מהשגשוג הכלכלי, מהעלייה ברמת החיים. רק ביביסטים מוסתים יתעקשו להצביע לליכוד בראשות נתניהו, ועוד אחרי שהתקשורת הורתה להם במפורש לחדול מההרגל הבזוי הזה.

והנה, חמש שנות פדגוגיה עיתונאית פעלו את פעולתן, ובעזרת עריקה של שני המתפכחים האמיצים גדעון סער ונפתלי בנט, הוקמה ממשלה חדשה שהצליחה לאחד את שונאי נתניהו מימין יחד עם שונאי ישראל משמאל. אמנם הממשלה הוקמה בעיקר כתוצאה מהפרת כל הבטחה אידיאולוגית של בנט ומפלגתו, אמנם בקואליציה יושבת לראשונה מפלגה ערבית אנטי־ציונית ולפחות מפלגה אחת - מרצ - שתומכת במדינת כל אזרחיה, שגם זה סוג של אנטי־ציונות, אבל בכל זאת, נתניהו כבר לא ראש ממשלה ואפשר לנשום לרווחה. ואפשר לסמוך על התקשורת שתמשיך למלא את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, ומה זה משנה אם הכלב הוא צ'יוואווה.

רביב דרוקר, תחקירן עוצמתי, כתב טור שבו הודה שלפני בחירות 2019 גנז חומרים שהיו עשויים לפגוע בבני גנץ וכך בעקיפין יסייעו לנתניהו. חדשות 13 פרגנו לאביר קארה מימינה בכתבה שכותרתה "האביר של בנט". נעה לנדאו, הכתבת המדינית של "הארץ" החמיאה לשמלתה הירוקה של תמר זנדברג, השרה החדשה לאיכות הסביבה. חדשות 12 הזילו דמעה של אמפתיה על בדידותם של ראשי ממשלה. כתבת הערוץ ענבר טויזר התפעלה מהשרה מירב כהן שנסעה "כאחד האדם" ברכבת הקלה בירושלים; אור רביד, גם הוא מחדשות ,12 יצא מגדרו: "לא מובן מאליו", כתב על שר הבריאות ניצן הורוביץ שהתייצב במתחם חיסונים, ואף צירף שני סרטונים של נפתלי בנט משוחח - אשכרה משוחח! - עם בני נוער שבאו להתחסן!

תמונתו של שר התקשורת יועז הנדל צולל כמו ג'יימס בונד כדי לראות במו עיניו את כבל התקשורת התת־הימי חרכה את כל כלי התקשורת, וזה עוד כלום לעומת שר התיירות יואל רזבוזוב בבגד ים. נו מה לעשות? הם חתיכים.

אין להסיק מההתפעלות

כלפי הממשלה החדשה שהתקשורת שכחה את תפקידה הביקורתי. והראיה: העיסוק הנרגש והמגונן בח"כ עידית סילמן מימינה. כאשר הכריז בנט על עריקתו לשמאל, הופעלו עליה לחצים מצד מצביעים מאוכזבים, שאף הפגינו מול ביתה. הלב נשבר. כאשר מונתה ליו"ר הקואליציה והפגינה - יחד עם סגנה ח"כ בועז טופורובסקי זלזול וגסות רוח כלפי הח"כים מהאופוזיציה בוועדה המסדרת, העדיפו עיתונאים להתחלחל מח"כ מיקי זוהר מהליכוד שביקש ממנה "לענות כמו ילדה טובה". מסתבר שזה מיזוגני. העלבונות שהוטחו בסילמן הכוחנית, שמעבירה את רוב זמנה בוועדה המסדרת בהסתמסות נלהבת בכל פעם שח"כ מהאופוזיציה מדבר, היו כל כך חמורים שגם גאולה אבן־סער, מגישת תוכנית האקטואליה "ערב ערב" בתאגיד השידור הציבורי, גינתה את היחס כלפיה.

מרוב זעזוע לא נותר פנאי רגשי להעיר משהו על התקיפה הפיזית כלפי דוברה של ח"כ גלית דיסטל־אטבריאן מהליכוד, כאשר זה חצץ בינה לבין דמוקרט נלהב באירוע שבתרבות בפתח תקווה. ייתכן שהתוקף הושפע מהצגתה של דיסטל־אטבריאן, אחת הח"כיות המשכילות, הרהוטות והאינטליגנטיות בכנסת, כאישה וולגרית והיסטרית בארץ נהדרת.

ואם תאמרו: "הלו, עירית, את הרי חברה קרובה של ח"כ דיסטל־אטבריאן. את ממש לא אובייקטיבית". אענה: צודקים. גאולה אבן־סער לגמרי אובייקטיבית, שהרי בעלה, גדעון סער הוא שר המשפטים, וסילמן היא יו"ר הקואליציה שהוא חבר בה. אבל אני מודעת לעובדה שאבן־סער היא האובייקטיביות בהתגלמותה ואני סתם שופר ואין להשוות חברה טובה לרעיה, כי רעיית שר בכיר שיש לה תוכנית יומית בשידור הציבורי היא בהכרח מקצוענית ומאוזנת לעילא.

סימן מובהק נוסף

לאובייקטיביות ולאיזון התקשורתי הוא פרס סוקולוב, שמעניקה עיריית תל אביב מדי שנה לעיתונאים מצטיינים. בשני העשורים האחרונים זכה בו רק עיתונאי ימני (סליחה: שופר) אחד - יעקב אחימאיר, בשנת ,2005 וייתכן שגם זה נחשב אחד יותר מדי. העיתונאי הימני היחיד שהתקרב לפרס סוקולוב בשנים האחרונות הוא אראל סגל, שהוזמן לנגן עם להקתו בחלק האמנותי של הטקס.

האם התקשורת מגויסת? קשה לדעת. ייתכן שעיתונאינו המכובדים מאמינים באמת ובתמים שהם מקצוענים חסרי פניות, וייתכן שהם גם מאמינים באמת ובתמים שאם יחרגו מהקו המערכתי והחברתי - מישהו כבר ידאג לכפכף להם את הצורה. וייתכן - אני רק מעלה רעיון - שהם אמנם שופרות, אבל בתזמורת הנכונה.

גאולה אבן סער היא האובייקטיביות בהתגלמותה, כי רעיית שר בכיר עם תוכנית יומית בתאגיד היא בהכרח מאוזנת לעילא

איור: שמעון אנגל