גם אנשים מן השורה, עורכי דין ורופאים, קונים נשק. הם לא מאמינים שביום הדין יגנו עליהם
פרופ' באדי חסייסי, מתחילת השנה נרצחו כ 50 בני אדם באירועי אלימות במגזר הע רבי, מהם כ 40 ערבים אזר חי ישראל. כ 40 מהאירועים כללו ירי. אנחנו צפויים להס למה לאחר שבשבוע האחרון נרצחו גם נשים?
"לצערי לא מדובר באירוע חריג, כבר ראינו גם נערים שנרצחו, והרף כל פעם נשבר מחדש. נוצרה רוטינה של רצח ואלימות, וכל אירוע כזה או אחר רק מכשיר את חציית הקו האדום הבא. בדרך כלל אירועים מהסוג הזה הם חלק ממכלול של סכסוכים בלתי פתורים שמייצרים לימבו של נקמות". אפשר לאפיין את המשפחות המעורבות בפשיעה?
"אני נוטה להסתכל על הדברים כמכלול שלם. יש מי שנוטה לאפיין את תופעת האלימות האחרונה ולומר שמדובר בשתי משפחות: הפושעים המקצועיים, ומנגד ובלחי־ אנשים 'רגילים' שהתגלגלו לאלימות ולרצח. ייתכן שהחלוקה הזו יכולה לסייע בעיסוק המשטרתי מה בפשיעה, אבל היא גם עלולה להטעות. לא תמיד הנרצחים קשורים לפעילות עבריינית. אם מישהו 'מוכר למשטרה', מה זה אומר? לפעמים אותם 'מוכרים' הם לא עבריינים כבדים, אלא כאלה שאיתרע מזלם". סביב מה נסבים הסכסוכים? נראה שהם מגוונים: חלקם בסיסיים יותר, בשעה שאחרים קשורים לרי בים על קרקעות, שליטה כלכלית והשפעה על הש לטון המקומי.
"ולכן הנתונים בהתאם: הסיכוי של ערבי להירצח בישראל הוא כמעט פי 15 בהשוואה ליהודי, שסיכוייו להירצח בישראל מאוד נמוכים. בישראל, ב־09 אחוזים מאירועי הירי והרצח מעורבים ערבים. כ־02 אחוזים מהאוכלוסייה אחראים לכמעט כל תופעות הירי. אז אכן, לפעמים מדובר בסכסוך על קרקעות, שבו דור הסבים סיכם על דבר אחד, ועכשיו - שני דורות לאחר מכן - כבר לא ברור מה סוכם ומתחילים סכסוכי שכנים על קרקעות, שהן לרוב קרקעות ללא חלוקה ואיחוד.
"לפעמים מדובר במשפחה שזכתה בשלטון המקומי ומשפחה אחרת לא מקבלת את זה, מה שמביא להבערת השטח. חשוב לזכור שלערבי הממוצע, השלטון המקומי, שמהווה ממשלה מקומית, משמעותי הרבה יותר מהשלטון הארצי, וזאת משום שהוא אינדיקציה לשליטה מוסרית והיררכית המעידה על פי מי יישק דבר. לכן יש שם מאבק יצרי שמעורר אגרסיות רבות".
נראה שאין מי שיש בכוחו לפתור את הסכסוכים הללו. למשנתך, גם מנגנון הסולחה שנהוג לעשות בו שימוש בחברה הערבית לא כל כך יעיל.
"המנגנון הזה הולך ונשחק. הוא נועד לחסוך בחיי אדם ולקרר סכסוכים, ונבנה על היסוד של החברה הערבית המסורתית, שלפיה פנו לאנשים מבוגרים בעלי מעמד, שאכפו או כפו הסדר מסוים. אלא שה'סולחה' כבר לא רלוונטית, היא לא תואמת את המבנה הערכי של החברה הערבית, שהפכה מודרנית יותר, ופחות מחשיבה את המבוגרים. נוסף על כך, לצערי, בסולחות האחרונות שהתוודעתי אליהן מעורבים עבריינים. בכל סולחה מעורב כסף, וכשיש כסף יש גם פשע מאורגן. אגב, עבריינים יכולים להיכנס כגורמים מעורבים לסכסוך שבמהותו הוא לא סכסוך בין עבריינים - סכסוך שכנים, סכסוך על קרקעות - וזה חלק משורשה של הבעיה". תסביר.
"הבעיה היא ביסודה נוכחות חלקית של המדינה, מה שנקרא בעיית משילות. המדינה איננה, ואז פונים לשחקנים אחרים. התוודעתי לסיפורים של אנשים נורמטיביים, כמוני כמוך, שקונים נשק או שירותים ממישהו שישתמש בנשק עבורם. אפילו עורכי דין ורופאים מסתבכים בדברים האלה. מדובר באנשים שנקלעו לסיטואציה שבה הם ומשפחתם נתונים לסכנה, והם לא מרגישים שיש מי שיגן עליהם. המדינה נכשלה בכך שהיא אינה מהווה כתובת משמעותית עבור האנשים האלה. וזה עוד יותר גרוע ממה שזה נשמע: כשיש רצח והיו עדים, אנשים לא רוצים לתת עדויות כי הם מפחדים להיות מעורבים. הם לא מאמינים שביום הדין יהיה מישהו שיגן עליהם".
גיהינום בתוך דקות
הסכסוכים שמובילים לרצח יכולים לעיתים להת חיל מסכסוך פשוט בין תלמידים בבית הספר. זה חלק מהסוציולוגיה של הפשיעה. "אירועי אלימות בחברה הערבית אינם דומים לאלה המתרחשים בחברה היהודית. בקרב יהודים, ריב שכנים נשאר ברמת השכנים. באוכלוסייה הערבית זה לא עובד ככה. החיים שם הם במשפחות רחבות, כך שאין אדם ערבי בודד, אלא רק כזה השייך למשפחה. כך, כאשר אדם אחד נפגע - כל הקבוצה שלו נפגעה. גם הריב הכי בסיסי יכול להבעיר אש בשדה קוצים.
"כשהמשטרה מגיעה ליישוב ערבי - בתוך דקות הוא יכול להפוך משקט ונינוח לגיהינום שאף פלוגת מג"ב לא תשקיט. ברגעים האלה יכולים לצאת אלפים שמרגישים שהם עצמם נפגעו. זו אופרה אחרת, ואירוע בסדר גודל אחר לגמרי ממה שהמשטרה מתמודדת איתו ביומיום ביישובים יהודים".
עוד סיבה לאירועים הקשים היא התפרקות התא החמולתי, ומעבר למשפחה גרעינית. מעמד ראש המשפחה נחלש, כך שקשה לו יותר לפקח על הנעשה.
"זו גם אחת הסיבות להיחלשות מנגנון הסולחה ולכניסתם של גורמים פחות חיוביים. החברה הערבית עוברת שינויים רבים. המעמד הבינוני מאוד מתוסכל. אדם באום אל־פחם, למשל, שרוצה לחיות את חייו, לא מסוגל לצאת מהבית משום שהוא חש חוסר ביטחון בלתי סביר לו ולסובבים אותו.
"סקרי הביטחון האישי מראים שהאזרח הערבי לא רק נרצח יותר, אלא גם מבוהל יותר. כשערבי באום אל־פחם יוצא לסידורים במרכז העיר, זה כמו שדה קרב. אתה כמעט יוצא עם קסדה על הראש, אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך. חברים שלי ביישובים שונים אומרים לי בפירוש שהם התחילו לצמצם יציאות מהבית, בוודאי בשעות מסוימות ובוודאי לחלקים מסוימים ביישוב. זה מראה לך משהו על הנוכחות המשטרתית. זה דבר מטריד שיש להביא בחשבון".
אבל רק לאחרונה הוקם אגף שלם במשטרה, ברא שות ניצב ג'מאל חכרוש, שכל ייעודו הוא סיכול אלי מות בחברה הערבית. בהינתן האגף החדש, איך קורה שאנחנו עדים לכל מקרי האלימות והרצח האחרונים?
"לגבי המשטרה והחברה הערבית, ההיסטוריה היא כזו שהחשש המרכזי מהערבים היה האיום הביטחוני. אחרי אוקטובר ,2000 ועדת אור הניחה את הדברים על השולחן וביקשה לעצב מדיניות. מאז, משטרת ישראל הגבירה באופן עקבי מעורבות וכניסה ליישובים ערביים. נוסף על כך, גויסו שוטרים בני מיעוטים כדי להגביר
את אמון המיעוטים במשטרה, ולא כדי להוריד פשיעה כפי שאולי נהוג לעיתים לחשוב.
"הקמת האגף היא בגדר הצהרה של המשטרה שהיא מתייחסת לפשיעה בחברה הערבית לא כאל 'עוד פשיעה', אלא כאל עניין אסטרטגי. גיוס ערבים ופתיחת תחנות משטרה צפויים לסייע למצב בטווח הארוך, ולהגביר את האמון במשטרה. אבל אין בכך כדי לפתור את בעיית האלימות החמורה, את בעיית הרצח. אם מישהו חושב שהקמת מינהלת תפתור את הבעיה - אז הוא לא מבין את הבעיה, שהיא עמוקה ומורכבת הרבה יותר. נדרש כאן מאמץ משותף".
שיטת "המרחב החם"
אז מהם הפתרונות?
"הניסיון מראה שפעילות משטרתית מביאה להצלחות נקודתיות, שלא החזיקו זמן רב. אפשר להכניס פלוגות שלמות של מג"ב ליישובים, לערוך סיורי משטרה מסביב לשעון, אבל מתישהו תהיה חזרה לרוטינה. במקרה הזה כדאי להסתכל על מה שקורה בעולם. בארה"ב למשל, קיימים אזורים שבהם אזרחים אפרו־אמריקנים תופסים את המשטרה ככוח כובש. הם עדיין רואים את עצמם כצאצאי עבדים וקיים שם ממד פוליטי מובהק. במדדים רבים מצב האפרו־אמריקנים בארה"ב גרוע יותר ממצב הערבים בישראל.
"בבוסטון, שיקגו ובולטימור הצליחו להוריד את מספר מקרי הרצח, הירי והחזקת הנשק. הם עשו זאת על ידי זיהוי גורמים בעלי סיכון גבוה - אזרחים מסוימים שמועדים לפורענות, כמו גם איתור מקומות וזמנים שמהווים 'מרחבים חמים', שם עשויות להתרחש בעיות. כשמזהים את צלעות המשולש הזה יש פיצוח. וכשצלע אחת מתפרקת, המשולש קורס". ומה עושים אחרי שמזהים את הגרעין הקשה?
"צריך לשבת עליו חזק ובמקביל גם לאפשר לו דרך יציאה מהעולם העברייני - תוך סיוע במציאת עבודה והכשרה, לדוגמה. זו שיטת 'המקל והגזר'. המטרה היא למצוא דרך מילוט בשיתוף פעולה עם גורמי רווחה, תעסוקה והכשרה, שיירתמו למהלך. אם אתה לא נותן לעבריינים תקווה - זה לא עובד; כי אחרת הם מוקסמים מכך שלחבריהם יש רכבים חדשים, כסף וכוח. ודבר נוסף, חשוב שהקהילה תהיה שותפה למאמץ. בלי תמיכה קהילתית - מיזמים, טובים ככל שיהיו - לא יעבדו".
מצד שני, ־כב03 אחוזים מהצעירים הערבים לא עובב דים ולא לומדים לפי נתונים שפורסמו בתחילת השנה. זה מקשה על שיתוף הפעולה הקהילתי שאתה מציין.
"הנתון שהזכרת הוא גורם סיכון אדיר, ומובן שזה מקשה על שיתוף הפעולה. בנושא זה מקוממת העובדה שאין בארץ רשות שעוסקת בפורעי חוק בוגרים. יש קידום נוער עברייני, אבל לבוגרים אין רשות מטפלת. לכן, צריך להקים מסגרת חדשה שתיתן מענה משולב לאנשים הללו בתחומי אכיפה ושיקום, בתיאום עם הפרקליטות. כיום התפיסה החדשה בעולם היא להיות חלק ממאמץ שלם של מניעת פשיעה".
הקהילה היא העוגן
מה המדינה צרי־כה לעשות? דובר על אפס סבלנות לנשק בלתי חוקי ולגורמי פשיעה, הממשלה הקודמת הקימה את הוועדה המיוחדת למיגור הפשיעה במגזר.
"צריך להכריז על תוכנית חירום לאומית, לסמן את הפשיעה בחברה הערבית ולטפל בה כפי שמטפלים בטרור - גם מבחינת הקשב וסדר העדיפויות. ישראל נחשבת לאחת החברות המוצלחות ביותר בטיפול בטרור משום שברגע שנחשפנו לאיום הטרור - נרשמה התגייסות טוטאלית מכיוונים רבים, לרבות תקשורת ישירה בין ארגוני הביטחון. זה המודל הנדרש גם בתחום הפשיעה. אני עצמי שותף במיזם רלוונטי בחברה הערבית, שנתקל בשיתוף פעולה בלתי רגיל מבחינת המשטרה, הפרקליטות, משרד רה"מ וגופים אחרים. אבל זו רק תחילת הדרך. צריך מחויבות מצד הארגונים, שהמדינה תכריז שכולם מגויסים למאמץ, וכמובן להסתמך על מודלים מדעיים ולהעריך את ההתערבות באופן מדעי". להתערבות המדינה במהומות האחרונות היה אימב פקט? היינו עדים לא־כיפה, איסוף נשק ומעצרים רבים.
"באירועים ביטחוניים המשטרה מאוד אפקטיבית ביישובים הערביים. אבל כפי שאמרתי - ברגע שהאיום הביטחוני יורד - השיטור חוזר למינון נמוך והעבריינים מפסיקים להיות מורתעים. יש אפקט בטווח הקצר אבל הוא נשחק אחרי שזמן החירום פג".
ה־כאוס שאנחנו רואים בחברה הערבית הוא שלב אחד לפני ריפוי והתקדמות לשגרה רגועה, או שמב צפות לנו עוד תלאות רבות בדרך?
"הכל תלוי בדרכי הפעולה. גורמי הסיכון שמעוררים אלימות חמורה ורצח לא נעלמים, והדברים יחמירו עם הזמן בהיעדר טיפול. המרחב נהיה צפוף, מערכות החיים הופכות מסובכות יותר, המנגנונים המסורתיים נשחקים - כל אלה הם תנאים לצמיחת פשע. כדי לקטוע את קציר הדמים הזה נדרשת התערבות היום, לא מחר. זה גם לא נכון בעיניי למלא את בתי הסוהר כפי שעשו בארה"ב בשנות ה־09 עם צעירים אפרו־אמריקנים. זה צעד שלא באמת עזר.
"התנאים כיום מבשרים רעות לגבי העתיד, ולכן תוכנית חירום היא הכרח השעה. חשוב להבין שזו אינה בעיה של הערבים בלבד, אלא בעיה בעלת השלכות על החברה הישראלית כולה. בל נשכח שכל נרצח מביא לפגיעה כלכלית שאנחנו כאזרחי ישראל סופגים אותה, וזאת לצד פגיעה פסיכולוגית שנגרמת מכך שאתה חי במרחב שנחווה כלא בטוח. אלה נזקים קשים מאוד". מה היישובים הערביים י־כולים לעשות ־כדי לשפר את המצב?
"החברה האזרחית והקהילה הן העוגן; צריך לחזק את הגורמים הנורמטיביים. אלא שאנשים מפחדים מעבריינים ונותנים להם כבוד. יש כלכלה שמחזקת עבריינים והקהילה צריכה להוקיע את האנשים האלה, להתנגד להם ולפחות לא לחזק אותם. על הקהילה גם לסייע למשטרה ולגורמי האכיפה כדי לבנות מיזמים ולשתף עימם פעולה, למסור עדויות למשל. כשהפשע גואה בחברה הערבית זו עדות לכך שמשהו ברמה הקהילתית לא עובד, הקהילה לא מצליחה להוות חסם להתנהלות הפלילית". עד ־כמה הקואליציה החדשה, הממשלה החדשה, מהווה הזדמנות אמיתית לשינוי בנושא?
"זו הזדמנות פז. גם ההרכב שלה מבשר טובות: אנשים כמו יו"ר הכנסת מיקי לוי וסגן השר לביטחון הפנים יואב סגלוביץ', קצינים בכירים לשעבר במשטרה. גם בממשלה הקודמת היתה מחויבות לנושא, אבל היא לא תורגמה לפן פרקטי. אני מקווה שהממשלה הזו תוכל לעבור מרמת המחויבות ההצהרתית, הפוליטית - לרמה הפרקטית".