מבעד לכיסוי העיניים
ומעל כולנו מרחף האיום של רדיפה פלילית, מכיוון שכל מי שקרא למחות נגד יחס הרשויות כלפי נבלני ולצאת להפגין עלול להיות מואשם בקריאה להתקהלות שמפירה לכאורה את הגבלות הקורונה.
"זה כמובן רק תירוץ, שהרי השלטונות עצמם יזמו באותה עת ממש אירועים המוניים. הרדיפה היא פוליטית לחלוטין, והאיום בחקירה פלילית ובהעמדה לדין משמש אמצעי לחץ על אנשי ציבור ואישי תרבות שהתייצבו לצידו של נבלני. מכיוון שאני פחות תלוי ברשויות המדינה, יש לי אפשרות להביע עמדות בעניינים חשובים שקשורים במצב ברוסיה ובעתידה, ולעיתים, כאשר כבר מאוד קשה לי לשתוק, אני באמת עושה זאת. בינתיים לא שולחים על זה לכלא". הדגשת את המילה "בינתיים"...
"המצב כל הזמן משתנה ומתפתח לכיוון של דיכוי משמעותי יותר ביחס לחירות הביטוי והמחשבה. אם אני מתבטא, אני דווקא דוחה את שלילת החירות הנוספת. ולהפך, ככל שהשלטון מזהה אדישות והסכמה שבשתיקה מצד האוכלוסייה לצעדי שלילת חירויות - הוא ממשיך ומהדק את השליטה עוד ועוד. ארסנל הדיכוי אינו מצטמצם לאיום בכלא. המשטר מתאמץ להשתלט על השיח בזירה האינטרנטית, להשיג שליטה מוחלטת על העברת הכספים הן בתוך רוסיה והן אליה ומפתח מערכת כללרוסית של מצלמות מעקב משולבת בינה מלאכותית, שתאפשר איתור מיידי ומעקב אחרי תנועה של כל אדם בכל מקום. אלה הם סימנים של דיקטטורה דיגיטלית".
אופוזיציה בכאילו
לדברי גלוכובסקי, האהדה הציבורית לנבלני, ובמיוחד לקחי הבחירות שנערכו בשנה שעברה בבלארוס והסתיימו בהפגנות המוניות נגד הנשיא לוקשנקו ו"ניצחונו" המזויף שכנעו את המשטר הרוסי שאין לאפשר לכל דמות אופוזיציונית שהיא, חלשה ככל שתהיה, לאתגר את השלטון בבחירות עתידיות.
"ייחודו של נבלני בכך שהצליח ללכד סביבו שכבות אוכלוסייה שונות ומגוונות, הרבה מעבר לקבוצות האופוזיציה המסורתית לפוטין, אלו שתומכות בערכי המערב: דמוקרטיה, כלכלה חופשית, גלובליזציה וזכויות אדם", טוען גלוכובסקי. "כך דרישתו למאבק בשחיתות ולצדק חברתי דיברה אל בעלי השקפה שמאלית, המתקוממים כנגד הצלחת האוליגרכים ובעלי ממון הקשורים לפוטין ולסביבתו הקרובה להשתלט על רוב משאביה החומריים של רוסיה. לתחושה שעלייתם לגדולה נעשתה באמצעים בלתי כשרים ובלתי צודקים שותפים כמעט כולם, וכאשר נבלני מדגים בתחקירים שלו את מוטיב השחיתות ואת השוד שנעשה במדינה הוא מצטייר כרודף צדק, לעומת מפלגות האופוזיציה המיוצגות בפרלמנט, שמנוהלות הלכה למעשה על ידי הממשל.
"נבלני חיפש את עצמו במשך תקופה ארוכה, והנישה של הלחימה בשחיתות התבררה כמוצלחת ביותר עבורו. השחיתות ואי צדק חברתי מסתמנים כבעיה מספר אחת ברוסיה, ומיצובו של נבלני כלוחם בשחיתות מעלה אותו לעמדה של טוען לכתר".
בעיני גלוכובסקי, תמונת הפופולריות של פוטין כפי שהיא מוצגת למערב מוטעית. "פוטין מעולם לא התמודד בבחירות הוגנות", הוא מזכיר, "הבחירות התאפיינו תמיד בשליטתו המלאה בתקשורת, בהפעלת הכוח של רשויות המדינה לטובתו, ובתחושה מדומה שנכפתה על הבוחר כאילו החלופה היחידה לשלטונו היא הידרדרות המדינה לכאוס. אילו היו מתקיימות בחירות שוות, שקופות ואמיתיות - תוצאתן היתה בלתי צפויה לגמרי". מה יכול למנוע גלישה לרודנות אלימה ומשוח ררת עכבות?
"למרות הרוחות הפרנואידיות הנושבות בקרב המשטר של פוטין וחרף העובדה שיוצאי גופי הביטחון הידועים לשמצה מהווים כ־07 אחוזים ממנו, מדובר באנשים פרגמטיים ונטולי אידיאולוגיה, בניגוד לאלו שהפעילו דיכוי בתקופה הסובייטית. בראייתם, המדינה היא מעין תאגיד, והם, כחברי מועצת המנהלים שלו, אמורים לשלוט בו כדי להפיק ממנו מקסימום רווח.
"אם ירגישו שדי בצעדים שכבר ננקטו כדי להבטיח את שלטונם, לא ינקטו שיטות אלימות יותר. הם מגיבים למה שנתפס על ידם כאתגר להמשך השלטון - ירידה ברמת החיים או פגעי נגיף הקורונה המשתולל ברוסיה. השלטון ברוסיה מעניק למי שאוחזים בו משאבים בלתי מוגבלים והגנה מוחלטת מפני חוק, ולכן מי שטעם ממנו כבר לא רוצה לוותר עליו. זה כנראה הדבר הקרוב ביותר להרגשה עצמית של אלוהות כל יכולה".
אליסיה פרטנוי, משוררת ואקטיביסטית שנכלאה בידי השלטון בארגנטינה בשנות ה ,70 המירה את עדויות ביהמ"ש בקובץ סיפורים ● מעלתם בנחמת הפרטים הקטנים ובצורך לתת למילים טעם פיזי ותחושת מחנק
עדות היא מסע בזמן; הנכחה של מאורע מהעבר בהווה. דיווח רחוק, במילים מגומגמות גם כשהן נדמות כנהירות. העד הוא מספר סיפורים. לעיתים ינסה לדייק בפרטים הקטנים, לפעמים לתאר את הלכי הלב והאווירה ששרתה. העדות היא ייצוג של זיכרון רחוק שהינו בעצמו ייצוג של מאורע רחוק עוד יותר, הרחקה אחר הרחקה. לכן כוחה הספרותי של העדות הוא נקודת המפגש בין המרחקים האלה - בין הממשי לבדיוני, בין מאורעות שקרו לתנודת הזיכרון שחושפת אותם.
סיפורי העדות שכתבה אליסיה פרטנוי על מחנה הריכוז הארגנטינאי שבו נכלאה בשנות ה־07 של המאה שעברה מהלכים בתווך זה, מבקשים לתת מקום לגורל שהושתק, להשמיע את הקול האנושי הדומם שנתלש מאנושיותו.
פרטנוי, ילידת ,1955 בת למהגרים יהודים שגלו לארגנטינה מאוקראינה, משוררת ואקטיביסטית פוליטית, נכלאה בגין פעילותה הפוליטית לאחר ההפיכה הצבאית בארגנטינה והשלטון הדיקטטורי של החונטה הצבאית. כמו צעירים רבים אחרים, היא נכלאה במחנה הריכוז "לה אסקואליטה" - "בית הספר הקטן", בית ספר לחינוך מחדש באמצעות עינויים, סוהרים אכזריים ואובדן צלם אנוש - "בית ספר של מוות והרס... ה'מורים' מלמדים בכוח העינויים וההשפלות איך מאבדים את הזיכרון ואיך מוותרים על הרצון להיאבק בעוולות וחוסר צדק".
אך פרטנוי מסרבת לאבד את הזיכרון. קובץ הסיפורים חושף זיכרונות קטנים שלה משלושה וחצי החודשים שבילתה במאסר, בכיסוי עיניים תמידי, בקשב רצוף להלכי הסוהרים ולרגשות האסורים הסובבים אותה. הסיפורים הללו חושפים את האנושיות ההרואית הנדרשת להתמודדות עם מצב קטסטרופלי מסוג זה, את החיפוש הקודח אחר זרוע אנושית מושטת, דיבור מרגיע, נפש הזקוקה לגאולת הדיבור, ליחס מקרב, באחוות אסורים נידחים. "קול ידידותי היה בונה מן הרסיסים חלון דרכו יכולנו לחוש ולדעת שהמאבק נמשך מדי יום. ואז לשוב ולהקיץ... לחיות עם המוות והטירוף".
פרטנוי רואה מבעד לכיסוי העיניים את נוכחותו של האחר שלצידה ואת צורכו. כך, בקטע "הלילה הראשון של בנחה", כדי לעצור את ההתעללות הנמשכת בידידה החדש לתא היא מתגרה בשומר בהתרסה - "איך זה שלא מגיע לי מכות?", כדי שזה ירפה ממנו ויחלוק עימה קצת ממתח אגרופיו. למרבה ההפתעה, המחווה האנושית מצילה את פרטנוי מחבטות, ותחת זאת הסוהר פוצח עימה בדו־קרב הורדת ידיים. "בסיבוב השלישי הוא ניצח אותי בקלות", היא כותבת, "בשני התאמץ יותר. כנראה שהחל להשתעמם ולכן סירב לסיבוב רביעי". וכך שוכח הסוהר את הסיבה המקורית שבגינה נכנס - להכות את האסיר החדש.
ובקטע אחר, טפטוף הגשם מפיח תקווה בשתי אסירות, פרטנוי הוותיקה ונערה בת ,16 ומאפשר להן לנהל שיחה אינטימית. הצעירה חוששת שהיא בהיריון ופרטנוי מבקשת להרגיע אותה. אך הרגע האינטימי מופר בקריאה חדה ובמסכת עינויים מצמררת. המגע בין עינויים לשיח חברות קרוב - מצמרר. זהו הקו הדק שפרטנוי מבקשת לשרטט - "היא חשבה שהשיחה בגשם היתה שווה את כל המכות שהיא עלולה לקבל... וגם את העלבונות. הם קשרו את ידיה מאחורי גבה".
וגם שם, ברגעי העינוי, הגבורה האנושית העדינה, היציבות הבטוחה מול צללי הרשע נחשפת בתפארתה - "היא חשבה שהם כועסים כי לא בכתה, לא התחננה לרחמים ואפילו לא רעדה. אלו היו בעיטות של זעם כי למרות המכות והאיסורים, למרות הזוהמה והעינויים, היתה להן - לשתיים - שיחה ארוכה ונעימה בגשם".
לא רק את הגוף ולא רק את הנפש מבקשים הסוהרים לפורר, אלא דווקא את אותה אינטימיות. כך, בסיפור "ז'קט ג'ינס", כשהם מכניסים לתאה של פרטנוי את בעלה שנעצר איתה אך לא ראתה אותו זה שלושה חודשים. הסוהרים משגיחים שלא ישוחחו, מנסים להתל בהם כדי לתפוס אותם מדברים ולהעניש אותם. אך הם לא נשברים, מחכים לרגע הנכון של היסח דעת ומשלימים פרטים אבודים - "הם