סנוב, בטבריה היית?

הישראלים )אבל חלילה לא "עמך ישראל"( יוציאו הון עתק על צימר מפונפן שעה מהכנרת, אבל חלילה לא יתערבבו בטבריה ● היינו, חזרנו, ולא נתקלנו בקריוקי ובכיסאות מעופפים

טקס סיום כיתה א׳.

המורות הזיעו, הילדים רקדו במעגלי חן מרובע, וההורים חייכו לתֹּם ַהַיְּלדוּת. בשיא הטקס שרו הילדים תחת ניצוחה של המורה לודה - ״אין מחיר לחופש״, אבל ההורים ידעו שלחופש הגדול, ולחופשה בישראל, יש בהחלט מחיר, והוא לא זול.

שנת הלימודים שהסתיימה השבוע היתה שנת הקרטועים והשיגועים השנייה בחיי תלמידי ישראל. בין פרפורי סגרים לאזעקות "שומר החומות", בין קפסולות ולינצ'ים למסיכות וחיסונים, עוד שנת קורונה ומעט קור נטו הסתיימה לה כקונצ׳רטו לאקורדיון מפונצ׳ר. הרבה אוויר, מעט צליל.

בתום שנת הלימודים מגיע החופש והוא תמיד גדול. וכבר טמונים בו שלל הבטחותיו ותקוותיו להרפתקאות גדילה ושיעורי החיים שבין בתי הספרים. כך היה החופש הגדול שלי כילד, עם טעם אבטיח מגורען, חול ים ואטארי. והוא היה זיכרונות קסטה ונסיעות ארוכות אל הדודים במושב שורש ולבריכה הגדולה. שכן בארץ שנות ה־08, שום דבר לא סימן את גודל החופש יותר ממים כחולים. ים או בריכה - זה לא שינה היכן או מתי. העיקר שיהיו הרבה מים כדי לאדות את החום. אז חשבנו שהוא בלתי נסבל. כמה לא ידענו שזו רק ההתחלה.

אם פעם יכולנו להתגאות שאין עוד קיץ כזה במדינה אחרת ולהתנחם בלילות הקיץ החמים, בא משבר האקלים, נוכח יותר מכל ציוצי מכחישיו, והפך את הקיץ הישראלי מים־תיכוני למדבר־סהראי, ומאקלים סובטרופי נדדנו לאקלים סאב־מזגני. נקלענו לספירלה מרושעת - הארובות מעשנות יותר ויותר, והפסקות החשמל תכופות יותר, וככל שאנו ממזגנים יותר, אנו מחממים יותר את מה שמחוץ למזגן.

פעם בתקופת ה־CP (פרה־קורונה) נפתחו השמיים, ונדדנו כציפורי מתכת שלוחות אל ארצות המזגן גם מחוץ למטוס. באה הקורונה התעלולנית, התפשטה בטיסות בינלאומיות לכל העולם וסגרה את שערי הארץ עבור אלו שלא חשקה נפשם להתבודד. כך נגזר עלינו לשוב באחת לשנות ה־08 שבהן טיסות עלו כמו דירה בתל אביב, והחופש הגדול היה תמיד חופשה בישראל. ככה זה החיים באי בודד - הרבה ים, המון שקיעות ואינספור חלומות על ארצות אחרות. לבידוד התיירותי הנוכחי יש מחיר.

חברים התלוננו - איך אפשר לנסוע היום לחופשה בישראל? מי שלא הזמין מבעוד מועד, גילה שסוף־שבוע עם ילדים באילת מסתכם בעשרות אלפי שקלים. אז מי יכול להרשות לעצמו להוציא שכר חודש וחודשו רק על חופשתו? אפילו שר התיירות יואל רזבוזוב הבין כמה מגוחך קמפיין משרד התיירות לעודד חופשה בישראל כשאין לך אפשרות אחרת. מה הלאה? משרד התחבורה בקמפיין לאליפות הבלמים בפקקים? משרד הביטחון בקמפיין לעידוד השהייה בממ"דים? קמפיין מיותר מטבעו וטוב שנגנז, שכן הוא היה כלעג לרש, בטח ובטח כשהתיירנים הישראלים חוגגים את חוסר ההיצע והתאיידות התחרות מחו"ל. ובשוק חופשי של מבקשים וועדי עובדים בלבד, מחירי הנופש מזנקים לשמיים ומשם קופצים מעלה לגולדן רינג בגן עדן של בנקאים.

אבל אפשר אחרת, הצענו לחברים. אנחנו נוסעים לנפוש בעיר עתיקה ויפהפייה. בתים בני מאות שנים, תרבויות מגוונות, הרבה מים, חופים, בריכות ונהרות לצידה, ובין לבין גם חווים את האותנטיות של המקום בבית אנשים נחמדים להפליא. לא, לא בית מלון, אפילו טוב יותר, מיטת קפיצים אתנית ואותנטית המתקפלת כמו פעם. אין כרטיסי כניסה לחדר ואת הדלת פותחים באמצעות פלא מפתחות הפלדה. כל ההרגשה היא כמו נסיעה אל דודים מאומצים שאף פעם לא הכרת, כולל המכולת השכונתית כמו של ממוקה, הסלון שנתקע בשנות ה־09 והשכנה שעוזרת כבימי קדם. וכל זה במחירים הגיונים של אלפי שקלים ספורים כולל חוויות, אוכל ודלק. מה? איפה המקום הנפלא הזה, שאלו החברים בהתלהבות. טבריה, השבנו בשמחה, באים? טבריה? נחרו בבוז, מה זה, מי שנדפק מפריפריה אחת כבר לא יכול להיגמל? מה יש לעשות שם, מלא חרדים וערבים, וכל עמך ישראל ממנגל, מקרייק ודופק כיסאות פלסטיק אחד לשני על חופי הכנרת. עכשיו לך תשכנע את הבלתי משוכנעים. אלו שעבורם יוון זה "המחייה" כאן ממול, אבל טבריה, א־וילדע חייה, מעבר להרי החושך.

אז היינו בטבריה וחזרנו בחיים כדי לספר שלא כצעקתה, ולא כצרחותיה. אלא שתיקותיה היו כציוץ ציפורי בוקר לאוזנינו. ושכל מה שצריך כדי לצאת לחופשה בישראל עם הרבה מים בנעימות ובזול, זה להוריד את מפלס הסנוביות הפנימי, הן ביחס לפריפריה והן ביחס לישראל השנייה והשלישית, החרדית והערבית. זאת שממוקמת בחורים השחורים והשחומים שבין אטרקציות לועזיות ובתי מלון רויאל קראונים וגולדן פלזה של פרינססות. כל שצריך לעשות כדי לחוות את ישראל האחרת בכיף ובזול ולהיגמל מנרטיב חטא המרגלים, זה פשוט לצאת מהבית כתיירים התרים את הארץ אחר חמודותיה ובאים לספר בשבחה ולא בקלישאות חדשותיה. שכן מה הן קלישאות, אם לא צמצום מציאות ארץ נהדרת לכלל תמונה אחת או שתיים, המעלימות ומאלימות את כל השאר. דור דור וחופשיו, וכל דור מחדש צריך את החופש הגדול כדי לצבור זיכרונות אושר ויופי כדי שיגדלו להיות אנשי עתיד טובים לעצמם ולעולם. בנסיעות לחו"ל הקפדנו לקחת את הילדות לבילוי האהוב עליהן, פארק מים ומגלשות אי שם ברחבי אירופה. הפעם מצאנו את עצמנו נוסעים בחשש מה שממה שמה זה דולף וידלוף עלינו, ומי יודע לאיזה אזור קרבות אנו נקלעים, אולם אזרנו אומץ ושמנו את נפשנו במזגננו הממונע, ונסענו לחוף גיא לצד טבריה.

"אף פעם לא חוויתי כך את הכנרת", התפעמה אחת האימהות מקרב שנים עשר הנועזים בתיירי הפריפריה, "הכל כל כך מסודר ויפה עם גישה נוחה למים, המון ציליות מאורגנות ומדשאות ירוקות. באנו בשביל המגלשות וגילינו שהן כמעט בגדר בונוס".

חלקנו צל מאורגן ושפע כיסאות פלסטיק עם ערבים, דתיים, יוצאי צבא, יוצאי אתיופיה, יוצאי רוסיה, ויוצאי מכון קעקועים. כולם עומדים בסדר ישראלי ובנעימות בתור למגלשות. אף קריוקי לא כפה את עצמו עלינו, שום כיסאות לא הוטחו על ראשינו, ואפילו הציעו לנו אבטיח מתוק בחברות. חיי קיץ ישראלי, פשוטים יפים ונעימים.

עצם העובדה שאני צריך לכתוב זאת כך - מקוממת. לפני כמה שנים פרסם פרופ' אלי אברהם מאוניברסיטת חיפה את מחקרו על ההטיה התקשורתית בכל הנוגע לפריפריה. אברהם הטיב להבחין בעיוות המתחולל כשתקשורת המרכז מגיעה לפריפריה, והיא מבקשת אחד משני דברים. להצדיק את דעותיה הקדומות, או לחלופין להתפעם שהמציאות אינה כדעותיה הקדומות.

אך לא רק התקשורת אשמה, אנו צרכני מציאות מתווכת. וככאלו, אנו מאוד רגישים לכל עיוות הנוגע בנו ובקרוב לנו. אך ביחס לכל השאר אנחנו מקבלים את קול העיוות המרכזי, ולא מפעילים עליו את הביקורתיות הראויה. לכן אנו חוטאים בשיפוט מיקרוסקופ כשזה נוגע לארצנו. אנו מסטגרמים ערים עתיקות באירופה עם כבישים צרים ומפותלים כשכיות חמדה, אבל ערים עתיקות ומפותלות בישראל, הן בכיות חרדה. קטטות על חופי בטומי הן אטרקציות תיירים אותנטיות. אך קטטות בכנרת הן אות ועדות לשפל המוסרי שאליו נקלענו. הזדמנות נהדרת להוציא את דיבת עם ישראל לרחוק. שכן מי זה אותו "עמך ישראל" אם לא כל מי שכאן אבל הוא לא "אנחנו".

ואם אתם קוראים את זה ועדיין לא חשים ש"עמך ישראל" כולל אתכם, כדאי לבדוק שמא גז המזגנים לא דלף ושיבש עד מאוד את תפיסת המציאות שלכם. חופש גדול ונעים שיהיה לכולנו. ●