ג'קי לוי בא בטוב
"כתיבה על דברים שמסבים לך גאווה עושה טוב לעור הפנים". ג'קי מסביר למה כדאי להיות גאה
אחת מקטגוריות הכתיבה
האהובות עלי, עם או בלי קשר לאירועי הגאווה, היא סוגת "דברים שאני גאה בהם". נכון, יש משהו מעט מביך בכך שאני גאה, כמו כולם, בדברים שלא באמת עשיתי. מה בדיוק עשיתי כדי שמישהו מבני עמי יזכה בפרס נובל? עומד אדם ומנופף באיזו הצלחה שאמנם הוא לא חלק ממנה, אבל הוא מאמין שהיא חלק ממנו, ולכן מרשה לעצמו לינוק ממנה כמה מנות של נחת לצריכה אישית.
אבל אחרי שהשמענו הסתייגות כדאי להוסיף שהכתיבה על דברים שמסיבים לך גאווה עושה רק טוב לעור הפנים, נוגדת חמצון, מונעת נסיגת שיער, והיא נעימה יותר מכל הבחינות מאשר ריצה לילית או אכילת קייל, לדוגמה. אז הנה כמה, והם די עכשוויים:
בשבוע שעבר זכתה חברה ישראלית קטנה בפרס גדול, ורובכם כלל לא שמעתם. יש להצטער על כך, כי אם הייתם שומעים, מן הסתם הייתם מתפקעים מגאווה. אבל האמת היא שלולא מנכ"ל החברה, ארנון חורי־יפין, היה ידידי האישי ושכן מהבלוק ממול, גם לי מן הסתם לא היה מושג.
מדובר בתחרות עולמית יוקרתית, שבה מתמודדים גופים שעושים שימוש בטכנולוגיות של בינה מלאכותית כדי להביא, סליחה על הביטוי, טובה וברכה לאנושות ולעולם. כלומר, אחרי שכולנו כבר הבנו אילו קטסטרופות עשויות לצמוח מהמרוץ הטכנולוגי, החליט מי שהחליט ליצור תחרות שהולכת על הצד החיובי.
בתחרות שניהלה חברת IBM השתתפו אלפי חברות, היא נמשכה כחמש שנים(!), ובמקום הראשון זכו חמישה חוקרים ישראלים. הזוכים, "זאפ מלריה", הגיעו לתחרות עם אינטואיציה מאוד ישראלית. כמו כולנו, גם הם גדלו על סיפורי החלוצים ועל ימים שבהם מחלת המלריה היתה מחולל תמותה מטיל אימה. ועם זאת, הם יודעים שהיום המחלה פשוט לא קיימת כאן עוד. מכאן שהמלריה היא מחלה שאפשר באופן עקרוני לחסל. וזה חשוב, מכיוון שביבשת אפריקה וגם בהודו היא מפילה חללים רבים.
השילוב בין כישרון למסירות נפש, בין רצון להציל נפשות - גם רחוקות מכאן - לבין היכולת המדעית והפרקטית למפות מוקדים פוטנציאליים של התפתחות יתושות המלריה (זו לא מחווה למרב מיכאלי, אלה באמת היתושות שעושות את כל הצרות), וגם העובדה שכבר בשלבים המוקדמים של עבודתם ניתן לקבוע שהישראלים האלה הצילו כחצי מיליון נפש, הביאו להם (ולנו, אנחנו צרכנים כבדים של נחת) את הפרס וגם את הסיבה להתגאות בהם.
זה לא רק סיפור על מקצוענות או גאונות מחשבים. זה גם סיפור על מצוינות בתחום האנושיות ותיקון העולם. וזה יוצא מכאן ומפיץ טוב בתבל. מה שמחדד את השאלה: איך זה שכמעט לא שמענו עליהם? והתשובה, ובכן: זה מכיוון שהם לא התקוטטו עם דיילות בטיסה, לא פרשו מבית האח הגדול, ולא איימו על חברת הכנסת סילמן. הם בסך הכל פיתחו שיטה מתקדמת להצלת נפשות.
לפני שבועיים
הלך לעולמו אדם יקר ויוצא דופן. קראו לו יוחנן, וחוץ מזה שהוא היה הדוד שלי - בה"א הידיעה - היה בו משהו מעורר השראה. אני לא בטוח שאמרתי לו בחייו כמה אני גאה בו. בשנותיו הטובות היה לו מין הרגל מגונה לטלפן לאנשים בשעה בלתי אפשרית. חמש בבוקר, למשל. מה עכשיו, דוד? הייתי מהרהר, חצי בקול וחצי לעצמי, ונפרד בעצב מהכרית.
הוא לא היה מתנצל, ולעולם לא שאל אם העיר אותך חלילה, אלא דהר ישר לעניין שבער בו. דברים מגוונים בערו בו. למשל, הרעיון להפוך את ישראל לאימפריה של עיצוב. בערה בו גם המילה הזאת: "יזמות", שיצאה מפיו בחופשיות עשרות שנים לפני שכולם התחילו לזמזם אותה, ותמיד היה גם איזה רעיון שנתקל בו בלימוד היומי בתלמוד.
"אתה שומע, יא נאחס?!", הוא היה מדרבן אותי טלפונית אם רק התרשם שאני לא משתתף בשיחה באופן מספיק פעיל. לא פעם היה גולש למליצות כגון "עורה, למה תישן" עם העי"ן הכי עמוקה והרי"ש הירושלמית הכי מתגלגלת ששמעתי מימיי. רק בהלווייתו, כשאחד המספידים הזכיר את עניין הטלפונים המוקדמים וכולם צחקקו, הבנתי שזה לא היה תעלול שהוא שמר במיוחד בשבילי. לפי התגובות, כולם זכו לטלפונים האלה.
ולמה זה ריגש כל כך את כל אוהביו? מכיוון שדודי יוחנן לוי היה עובד מדינה. פקיד ממשלתי. סמנכ"ל במשרד המסחר והתעשייה. אבל ההפך המוחלט מהסטיגמה. העסק שבו הגה יומם ולילה, העסק שריגש והסעיר אותו ודחף אותו לשאת נאומים חוצבי להבות סביב שולחן השבת, בבתי קפה ובטלפון - לא היה העסק הפרטי שלו.
אני מודה שלפעמים ניסיתי להתחמק. הייתי צעיר, ודיבורים על כלכלה ועסקים הטילו עלי שיממון נורא. עצם אזכורן של מילים כמו "תל"ג" או "מוניטרי" מייבש לי חלקים קריטיים במנגנון. אבל דוד יוחנן היה, בין היתר, אדם מצחיק עד דמעות. הוא הצליח להצחיק אותי אפילו מול מיטתו של אבא שלי לקראת הסוף. "תראה מה זה, אילו אני הייתי צריך לצנוח במיתלה במקומו, והוא היה אחראי לייעוץ עסקי במקומי - היה אפשר לסגור את המדינה הזאת כאן ועכשיו".
במשך שנים הוא נאבק בתפיסה המיושנת, שהאמינה שמפעל חייב להיות מפלצת ענקית שמעסיקה אלפי עובדים. העיניים שלו נצצו כשהוא דיבר על צמיחת העסקים הקטנים בפריפריה, וכשהוא סיפר על עוד מפעל משפחתי שניצל בזכות חונך ששידך לו - במקום לשפוך עליו מענקים שילכו לאלף עזאזל. הוא התרגש כאילו מדובר בחשבון הבנק המשפחתי שלו. אם יש משהו שאני מאחל למדינה שלנו, זה עוד ועוד יוחננים.
לפני איזה 12 שנה
הגעתי לטקס קבלת הסידור של בני, ולא יכולתי לעצור את הדמעות. ילדי כיתה ב', לאורך ולרוחב של ספקטרום החמידות, עמדו שם נרגשים ושרו את הקלאסיקה "אגדלך". פה ושם מישהו זייף, אבל אני לא יכולתי להדוף את המחשבה על כך שבבית הספר היסודי שבו למדתי אני, לא היינו לומדים שיר ששייך למסורת יהדות ספרד, ובטח שהוא לא היה נכנס לשום טקס. עמדתי ודמעתי ואמרתי לעצמי שמשהו בכל זאת משתפר בעולמנו, ושיש לי הרגשה ששלחתי את הילד לבית הספר הנכון.
לפני כמה ימים ראיתי אותו שוב עומד בשורה עם חבריו. הם שרו "באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל", ואף שכבר שמעתי ביצועים משובחים יותר, שוב חזרו אותן דמעות. זה היה טקס הסיום של המכינה הקדם־צבאית, וכל ההורים הסכימה שיש שם משהו שמזכיר את גרעיני הנח"ל של פעם. כמו לפני שנות אלף בקיבוץ.
דיבורים על ערבות הדדית, על חבר'ה - ולא במובן של הסדרה "חברים", אלא בקטע הכל כך ישראלי. זה שזר לא יבין, אבל גם חלק מהנוער העכשווי כבר לא כל כך מתחבר אליו. אני חייב לציין בסיפוק שכל החניכים ידעו בעל פה את מילות שלושת הבתים, ושרו "מה, מה לילה מליל" כאילו זה לגמרי שלהם.
והילד אמנם כבר לא צריך שההורים שלו ישלחו אותו, ולמען האמת כבר לא שואל אף אחד, אבל התחושה היתה שהוא בחר במסלול הנכון. ●
והתשובה: כי הם לא התקוטטו עם דיילות בטיסה, לא פרשו מבית האח הגדול, ולא איימו על ח"כ עידית סילמן. הם בסך הכל פיתחו שיטה מתקדמת להצלת נפשות